הנה דברי אל יושבת ראש ועד ההורים, אל נשיאת אגודת הידידים, אל סגנית מנהלת החטיבה, אל סמנכ"לית החינוך בעירייה, ואל סגנית יושבת ראש הוועד המנהל של המוסד החינוכי החשוב הזה. אלמוניות נכבדות, שנת הלימודים נגמרה, וטקסי סוף השנה מתרחשים בימים אלה ממש. ואתן הוזמנתן לעלות לבמה, לשאת דברים. אז ככה:



אנחנו ההורים שמחים מאוד ללוות את ילדינו הנרגשים אל הטקס, כדי לראות את העולל רוקד בחובבנות, שר בזיוף את "מתנות קטנות" ובקיצור, מנסה להפגין יכולת אמנותית כזו או אחרת, שאין לו, וכל מה שנותר לנו הוא להמתין לסיומו המהיר של הערב, עוד לפני השעה 21:00. אבל אז את, גבירתי, מוזמנת לנאום. ואת - צנועה שכמוך - ודאי לא תסרבי להזמנה מכובדת שכזו - חלילה. להפך, תיעני בכניעה, כי אם מבקשים ממך לכבד את הטקס, ולשאת מספר מילים, לא תעלי? לא תישאי? בוודאי שתעלי ותישאי. ולמה רק מספר מילים, אם אפשר נאום שלם שכתוב בחרוזים?



אז אומנם זה הרגע של התלמידים, שהרי הם אלו שמסיימים שנה, אבל אי אפשר לשכוח שזה גם הרגע הגדול שלך. ובכלל, מי הם התלמידים, הם הרי כל שנה מתחלפים, אבל את לעולם נשארת. את הרי אותה "נושאת דברים" מאז שאנחנו היינו ילדים, ולנצח תישארי. ואת עומדת על הבמה - מה עומדת? למה להקטין? את ניצבת על הבמה, כשקהל של עשרות - מה עשרות, למה להמעיט? מאות הורים וילדים מסתכלים עלייך, מביטים בך ונושאים תפילה בלבם - שתסיימי. אבל יותר מהתלמידים שרק משמשים תפאורה חיוורת, הספוט הוא עלייך, גבירתי, ולמעמד המרגש שהוביל אותך לעמוד שם. בקהל ישובים גם בעלך הנרגש וילדייך הלא קשורים, צופים ומקשיבים, והרגע הזה הוא מקור גאוותך לכשתחזרו הביתה, כשבעלך יגיד לך "היית מצוינת, עמדת יפה, נאמת נהדר". והילדים יבררו עד כמה את התרגשת לשאת את הנאום הזה, גם השנה, בפעם השלוש מאות חמישים ושתיים אלף.



נסי להבין שעל כל הצרמוניה הזאת מישהו משלם. אנו ההורים, שיש לנו גם חיים מעבר לטקס סיום השנה, ולנאום סיכום השנה בחרוזים שלך. אני, למשל, שרוצה להספיק לראות את הפרק האחרון של "סיפורה של שפחה", הופך בעצמי לשפחה הכלואה באולם המתנ"ס העירוני, מקשיב לך בכפייה, מגלומנית נרקיסיסטית שכמוך, שמשוכנעת שנאום הסיכום בחרוזים שאת נושאת בפאתוס, עומד - מה עומד? למה להקטין? ניצב - לצד הנאומים הגדולים בהיסטוריה, של בגין עם זכייתו, לותר קינג עם "יש לי חלום", ו"דם, יזע ודמעות" של צ'רצ'יל. את מבטיחה לנו "חופשה נעימה, שנדע לנצל כל דקה אבל שתהיה גם מפרה" (אוי החרוזים), ואני באולם יורק דם, נוטף יזע ודולף דמעות ומתחנן - למה רק מתחנן? מתפלל - סתמי כבר את פיך, יקירה. בבקשה ממך, סיימי את דברייך הבלתי נגמרים, הכתובים בחובבנות וברישול מזעזע. שימי קץ לנאום חסר ההשראה המייגע שלך. בבקשה ממך. אנא. די.



ולפתע, התפילה החרישית הזאת שאני ממלמל לעצמי נושאת פרי. ניצנים של סיום דברייך נראים באופק. טון הדיבור שלך הולך ונעשה אטי, ומלמד שאין עוד הרבה. כי כבר סיכמת את השנה לאורך ולרוחב, סקרת את הטיולים ואת כל מה שעשית וגם את מה שיכולת לעשות למען הילדים אילו רק היה תקציב (מבט ממזרי אך מחויך למנכ"ל העירייה), דיברת ארוכות על השינויים והתמורות שהיו בחטיבה לאורך השנה (קריצה וחיוך פוליטי למנהלת בית הספר), ולא שכחת לציין את הפעילות האישית שלך (איך לא) לאורך השנה, כשהנהגת סיירת של הורים נודניקים שדהרו על טנדר כדי להציק לילדינו עם הטפות מוסר צדקניות כשהם יצאו לבלות. כי להבדיל מאיתנו, הורים מזניחים ואפאתיים שכמונו, המגדלים ילדים סוררים ומסטולים, את צדקת גמורה, שנועדת לגדולות, וזה רק מקרי


שאת עומדת עכשיו על במת מתנ"ס ולא בטקס חלוקת פרסי נובל בשטוקהולם.



אז אכן אלו לא היו סימני שווא, הלא ייאמן מתרחש לנגד עינינו. את סיימת לנאום, ואפילו כבר הענקת איזו תעודה למישהו, אבל אבוי, מה זה? עוד דף אחד עמוס במילים מונח על דוכן הנואמים, את מרימה אותו ומכריזה: ועכשיו, תודות.