כמו ברצח הנשיא ג'ון קנדי, כך גם בפרשת אשרף מרואן: ככל שנוקף הזמן מתעצמות תיאוריות הקשר ומספר המאמינים בהן גדל. ולכן המזימה של אלוף אלי זעירא, מצליחה. הוא נטע את הספק שמתפשט בקרב עיתונאים ואנשי צבא ודרכם בציבור הרחב. זעירא הפיץ את הכזב כי מרואן היה סוכן כפול כדי לנקות את עצמו מהאחריות למחדל המודיעין בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. אבל מרואן לא היה סוכן כפול. הוא היה סוכן איכותי, שסיפק לישראל בזמן אמת את ההתרעה מפני המלחמה. קבעו זאת כמה וכמה ועדות בדיקה של המוסד, שהפעיל את מרואן, ושל אמ"ן שקיבל את הידיעות שלו. קבע זאת המשנה לנשיא בית המשפטי העליון, השופט תיאודור אור.
גם ניתוח יסודי של האירועים חייב להוביל למסקנה דומה. טענה מרכזית של זעירא היא שמרואן הטעה את ישראל בכך שרק בשישי בלילה מסר את הידיעה על המלחמה וטען כי תיפתח ביום שבת בשעה שש בערב. כל זאת לא נכון.
מצרים וסוריה שהובסו במלחמת ששת הימים ב–1967 התכוננו למלחמה ב–1973 בסודיות מרבית ובחשש מפני יכולותיה של ישראל ובעיקר של חיל האוויר. הן לא היו מעיזות להדליף את המועד שבו תחל הלחימה. הן גם לא ידעו שראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין החליטו, מחשש לקרע עם ארצות הברית, שלא להנחית מכה מקדימה בשבת בבוקר. חיל האוויר היה מוכן לכך ב–11 בבוקר.
מרואן העביר בקודים מוצפנים כי הוא מעוניין להיפגש עם ראש המוסד צבי זמיר ביום חמישי ב–4 באוקטובר. הפגישה לא התקיימה כי זמיר לא הצליח להשיג מקום בטיסה ללונדון. הוא טס למחרת, שישי, ונפגש עם מרואן בחצות, על פי שעון ישראל. מרואן מסר לו: “המלחמה תחל מחר". הוא לא נקב בשעה כי פשוט לא ידע.
מדוע החליטו בישראל שהיא תיפתח בערב? המודיעין השיג ממקורות אחרים את תוכנית המלחמה של מצרים וסוריה. נקבע בה כי במקרה של מתקפה משולבת, היא תחל לקראת דמדומים. המודיעין הישראלי לא ידע כי המועד הוקדם לשתיים בצהריים, לבקשת סוריה. רצף עובדות זה מפריך את טענת זעירא וחסידיו.
במשך 20 שנה שתק ראש אמ"ן בזמן המלחמה. נדמה היה שקיבל את הדין, כפי שקבעה ועדת אגרנט, כי הוא אחראי למחדל המודיעין. לקראת פרסום ספרו, ב–1993, החל להיפגש עם עיתונאים מהארץ ומחו"ל ולטעון בפניהם כי מרואן היה סוכן כפול. גם אני נפגשתי איתו. לאחר בדיקות והצלבת מקורות, הבנתי שאין לטענתו בסיס. הוא מעוניין לטהר את שמו, גם במחיר של גילוי סודות. החלטתי שלא לפרסם את הכזב. כך עשו עיתונאים אחרים, ששמעו מזעירא דברים דומים.
שניים האמינו לטענת זעירא - וגם פרסמו אותה. ד"ר רונן ברגמן וההיסטוריון הישראלי שחי בלונדון, ד"ר אהרן ברגמן (אין קשר משפחתי), שגם נפגש עם מרואן. ב–2004, כשיצאה מהדורה חדשה של ספרו, התעמת זעירא עם זמיר, שהטיח בו שהוא שקרן. זעירא הגיש נגדו תביעה על הוצאת דיבה. מחשש שהסודות ימשיכו לדלוף, ביקשו אמ"ן והמוסד מהנצים להעביר את הדיון מבית המשפט לבוררות בפני השופט אור. בפסק הדין הוא קבע במפורש כי זמיר לא הוציא את דיבתו רעה של זעירא כשטען כי הוא שקרן. כלומר, זעירא שיקר כשטען שמרואן היה סוכן כפול.
יחידת מלמ"ב, שנדרשת לצנזר מסמכים רשמיים מחשש לפגיעה בביטחון המדינה, הייתה צריכה להסיר את שמו של מרואן מפסק הדין, אבל היא התרשלה. שמו נשאר - ופורסם. המודיעין המצרי קיבל אישור רשמי, על ידי שופט בישראל, כי מרואן בגד במולדתו.
מרואן חוסל במבצע של המודיעין המצרי. הרצח הוסווה כהתאבדות. המשטרה הבריטית לא הצליחה לקבוע אם אכן נרצח, ואם כן - בידי מי?
זמיר ושני קצינים לשעבר באמ"ן, עמוס גלבוע ויוסי לנגוצקי, התלוננו במשטרה נגד זעירא על שגילה סודות מדינה וגרם למותו של הסוכן. המשטרה המליצה להעמיד אותו לדין, אבל היועמ"ש יהודה וינשטיין עיכב את החלטתו. באיחור של שנים, הוא קבע כי אף שמעשיו של זעירא היו חמורים, החליט לחוס עליו בשל גילו, הזמן הרב שחלף ותרומתו לביטחון המדינה. זעירא נחלץ ללא עונש אף על פי שביצע את אחד המעשים החמורים ביותר - חשיפת שמו של סוכן - ופגע בקודש הקודשים של עבודת המודיעין.