תופעה ידועה במסדרונות הכנסת היא התרוצצות ח"כים בין הוועדות כדי להצביע, בלי לדעת בהכרח על מה. אחת הסיבות לכשל זה היא הרכבה המצומצם של הכנסת, שנקבע די באקראי בטרם נבחרה האסיפה המכוננת, ותוך הישענות על המסורת היהודית (120 חברי כנסת הגדולה).
אלא שמספר האזרחים גדל מאז פי עשרה, עבודת הפרלמנט התרחבה, וכך הפכה הכנסת לאחד הפרלמנטים הקטנים בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. נוסף לכך, כ־30 ח"כים מכהנים כשרים וכסגני שרים ואסור להם לכהן בוועדות. כך יוצא שח"כ, במיוחד מהקואליציה, יכהן בממוצע בשלוש ועדות במקביל, בלי שיש לו יכולת אמיתית להתמחות ולבצע עבודה יסודית.
אם רוצים נבחרי ציבור שלא יתרוצצו מוועדה לוועדה ויוכלו להתעמק בנושאים, שיהיה להם זמן לטפל בפניות הציבור וכוח לפעול מול הממשלה, עלינו לנקוט מהלך משולב של הגדלת מספר הח"כים באמצעות הרחבת הכנסת והגבלת מספר השרים ל־18. במקביל יש לחזק את הכלים העומדים לרשות הח"כים באמצעות חיזוק מרכז המחקר והמידע, הרחבת סמכויות הוועדות בסוגיית חובת ההתייצבות של נציגי הרשות המבצעת בפניהן, שיפור מנגנוני השאילתות וההצעות לסדר היום והגבלת עיסוק היתר בחקיקה פרטית. רפורמה כזו, על אף עלותה, עשויה לחסוך כספי ציבור בטווח הארוך בשל פיקוח פרלמנטרי יעיל שעשוי להיווצר בגינה.
הכותבת היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באוניברסיטת אריאל