כ שהצטרפה באחד הלילות לצ'אט החדש באינטרנט, היא לא תלתה תקוות ולא ציפתה במיוחד לפגוש שם משהו מעניין. היא זכרה, עוד מתקופת הרווקות שלה, שבצ'אטים המפוקפקים האלה מככבים נערים חרמנים, סוטים למיניהם וגברים נשואים שמחפשים הרפתקה.
לנדודי השינה שלה לא היה פרטנר. בעלה התעורר עוד לפני שהשמש עלתה, שב הביתה בזמן השקיעה בין גלי הים ונכנס לשינה עמוקה מיד אחרי ארוחת הערב. אהבה הם עשו בעיקר בסופי שבוע. למזלה, את הילדים, בני 10 ו־6, שום כוח בעולם לא היה מצליח להעיר.
ורק היא לא נרדמת. ולא שהייתה משועממת, היא טיפחה קריירה, תחום הפרסום ברשת. שמה הלך לפניה ומעמדה צבר תאוצה. ובכל זאת, החושך לא איים עליה. הלילה הגיע, אבל היא לא מצאה מנוחה.
שני רופאים כבר פגשה. הראשון רשם לה כדורים שמעודדים עייפות. השני המליץ על אבקה טבעית שמרגיעה מחשבות ומרפה את הגוף. אבל גם המרשמים של אנשי המקצוע לא יכלו לערנותה. וגם לא הדיקור הסיני והפסיכולוג בעל המבטא האנגלי שהסביר שהכל נובע מלחץ.
אז היא השלימה עם זה. היא מסתפקת בשלוש–ארבע שעות שינה. בשאר הזמן היא צופה בסרטים דוקומנטריים על חיילים שבויים, רוצחים סדרתיים ופוליטיקאים מושחתים. קוראת ספרי אהבה זולים. ובלילות, כשהחשק בא אליה, היא נכנסת לאתרים שאת כתובתם דואגת למחוק מההיסטוריה רגע אחרי הסיפוק המהיר.
###
בלילה ההוא אף סרט טוב לא שודר. אחרי שזיפזפה קצת בין הערוצים, כיבתה את הטלוויזיה וניגשה למחשב. פרסומת המובילה לצ'אט ההוא הופיעה מול עיניה, בצדו התחתון של אתר חדשות. את הצ'אט הכירה, כאמור, מימי הרווקות. משום מה, גם הפרסומת הייתה מוכרת לה. היא חייכה כשהבינה שמשרד הפרסום שלה הוא האחראי לפרסומת.
היא לא התלבטה יותר מדי זמן. היא שיוועה לעניין בלילה המעיק. אחרי שסימנה וי בסיום תקנון, בחרה לעצמה כינוי, "נודדת", ולחצה על "כנס".
הצ'אט שינה את פניו. שלא כמו לפני 15 שנה, הוא היה נגיש יותר, צבעוני, מודרני. היא נכנסה לחדר הכללי, "לובי", והמתינה. מיד הופיעו הודעות חדשות על המסך. "גבר דיסקרטי 41" התעניין אם תרצה לראות אותו במצלמה. "אופנוען חתיך" שאל בנימוס מתי בפעם האחרונה רכבה. ו"זאב בודד" שלח לה סימן שאלה. את הדיסקרטי והאופנוען חסמה מיד. הם לא נראו לה מעניינים. לזאב הבודד שלחה הודעה: "ציפיתי למשהו מקורי יותר".
זאב בודד: "אני יכול לצטט לך שיר אהבה".
נודדת: "כבר? אתה מתאהב מהר".
זאב בודד: "לא מזמן שמעתי מאיזה סטנדאפיסט משהו מצחיק".
נודדת: "ספר לי".
זאב בודד: "הוא ניגש לאישה, הביט בעיניה ושאל: ‘תגידי, את מאמינה במבט ראשון או שאעבור עוד פעם?'".
נודדת: "אצלי היית עובר עוד מאה פעמים".
זאב בודד: "קשה להשגה?".
נודדת: "אתה עקשן?".
זאב בודד: "זו הברכה והקללה שלי".
הם דיברו שעה שלמה. אפשר היה לצפות שבזמן הזה ישוגרו לרשת קצת פרטים. סטטוס, עיר מגורים, תחביבים, אולי אפילו תמונות. אבל הם רק התכתשו. בחיבה, בשנינות. הטיזינג ריגש אותה.
נודדת: "השעה שתיים לפנות בוקר, למה אתה כאן?".
זאב בודד: "אני בעונש, נשלחתי לישון בסלון היום".
נודדת: "מה עשית?".
זאב בודד: "נשמתי, כנראה".
נודדת: "כן, זו הבעיה של רוב הגברים".
הם צחקו על הכל. גם על סקס. סיפרו על המחשבות שלהם כשהם עושים את זה. השיחה גלשה עמוק יותר לחיי המין שלהם. היא הרגישה משהו אחר שבא אל גופה. משהו אסור, מתוק ומסוכן. בארבע לפנות בוקר ביקשה לפרוש, סוף–סוף חשה צורך לעצום את עיניה. אמרה שימשיכו להתכתב בלילה שיבוא.
זאב בודד: "ואיך אדע שתחכי לי?".
נודדת: "פשוט תדע".
זאב בודד: "תני לי את הטלפון שלך".
נודדת: "זה בלתי אפשרי".
זאב בודד: "אפילו לא שאלתי אם את נשואה".
נודדת: "זה די ברור, לא?".
זאב בודד: "נהניתי איתך הלילה".
נודדת: "תפגוש אותי פה שוב, תבטיח".
והוא הבטיח.
###
הם המשיכו להיפגש דרך מסכי המחשב. לילה ועוד לילה. היא סיפרה לו על חייה, והוא גילה לה על המחלה. כשהשתתפה בצערו, כעס, עד כדי כך שלא ענה לה כמה דקות. אחרי ששלחה סימני שאלה, מילות סליחה ואי־נוחות, הוא הגיב, ללא הודעה מוקדמת, בתמונה מוגדלת שלו. מחייך, עטוף בדגל ישראל ובידו בירה.
זאב בודד: "יום העצמאות האחרון, אני לא יודע למה שלחתי לך דווקא אותה. אבל תראי, אני לא מסכן".
נודדת: "מתנצלת, אני מניחה שאתה לא אדם שצריך לרחם עליו".
זאב בודד: "תפגשי אותי".
היא לא התנגדה, אפילו לא עשתה עצמה מופתעת. גם לא תירצה בכך שהיא נשואה ושאין סיכוי. לא נזפה בו על התעוזה, לא ביקשה ממנו לחדול מציפיותיו המוגזמות.
נודדת: "איפה?"
זאב בודד: "יש מלונית קטנה בדרום בת ים. מחר בצהריים, בשלוש?".
נודדת: "שתיים".
זאב בודד: "אחכה לך".
###
שלושה לילות של חסד נתן להם הצ'אט הערמומי של האינטרנט הזדוני, עד שביקש מהם לצאת אל המציאות, להיפגש ולטעום מהפרי האסור.
הזאב המתין לנודדת בחולצה משובצת. על מצחו אגלי זיעה של ציפייה ופחד. כשנכנסה לחדר, לבושה בג'ינס ובחולצה לבנה עם מחשוף קטן, עמד מולה ולחש: "שלום". היא חייכה ואמרה: "אתה בכלל לא נראה חולה". אז הוא השתעל, בצחוק, עשה עצמו חוטף התקף לב. היא צחקה מעומק לבה והוא שלח יד וליטף את גומותיה. כשעצמה עיניה, שאלה: "איך נבגוד בהם?". הוא התרחק מעט ולחש: "אי אפשר".
וכך, במלונית ההיא, בבת ים של הים, הם שכבו על מיטה חורקת, זאב בודד ונודדת, אחזו ידיים ודיברו. היא גילתה את השי"ן השורקת שלו. הוא הבחין בצלקת על בטנה המציצה מבעד לחולצתה. הוא לא הפשיט אותה, לא נגע בה. וגם היא, שלרגעים רצתה לנשק את השי"ן השורקת שלו, התאפקה. הם רק החזיקו ידיים.
וכשצלצל הטלפון בחדר שידע מעשי אהבה יפים יותר, ופקיד הקבלה אמר שהסתיימו שלוש השעות ויש לפנות את המקום, הם נעמדו, הסתדרו ונשקו זה לזה בתאווה רגעית ובלתי נשלטת.
"ניפגש בצ'אט הלילה?", הוא שאל.
"בכל לילה", היא ענתה ויצאה מהחדר.
ודווקא בלילה אחרי שהכירו הם לא נפגשו. דווקא באותו הלילה נרדמו שניהם, חבוקים בבני זוגם. השאירו את חדרי הצ'אט לאלה שהלב מפריע את שנתם.