סינמה רומן

שבת שעברה, אחרי 50 שעות דיונים, הרימו תריסר מושבעים ידיים ובישרו לשופט בבית משפט במינסוטה כי לא הצליחו להגיע להסכמה פה אחד בקביעת אשמתו או חפותו של הקומיקאי הקשיש ביל קוסבי. מי שזכר את או־ג'יי סימפסון עושה עצמו מתקשה ללבוש כפפת עור שחורה על ידו בטענה שהיא קטנה מדי, שב והתרסק מכעס על אוזלת ידה המוכחת של שיטת המושבעים, כשהם יושבים בדינם של סלבס מהליגה העליונה ועיניהם מעוגלות כצלחות מעופפות מהבהבות כמו בסרט של ספילברג.

מאז ניתן פומבי למודוס אופרנדי של ביל קוסבי, באמצעות אומץ לבן של יותר מ–50 נשים שהתייצבו והעידו על האופן האחיד שבו תקף אותן קוסבי מינית וגם הצטלמו יחדיו לשער של המגזין "ניו יורק", קשה היה לאמריקה ליצור טענה חלופית שאין דברים בגו. האב הטלוויזיוני הקולקטיבי, ד"ר קליף הקסטבל - אות ומופת לחיי משפחה תקניים ואחד השחקנים השחורים הראשונים ששברו את מחסום הצבע, את האנטי–מחיקון וגם הפכו בהזדמנות לעשירים מופלגים - כינה את עצמו "אשמאי זקן" אבל במובן הטוב. כלומר, לא זה המתכנן מראש כיצד יחדיר את אברו לאישה שאותה תמרן במיומנות נרכשת לאתר אינטימי, השקה אותה אלכוהול מהול ב"סם אונס" וביצע בה את זממו שעה שלא הייתה מודעת לקורה לה ורק חשה - כמו מתוך חלום רע - את הפקעתה של האינטימיות שלה.

המצחיקן העשיר הזה שצלע בעזרת מקל הליכה מהלימוזינה אל אולם המשפט, כשהוא מוקף בבני משפחתו ונשען על רודי, בתו הטלוויזיונית, לעתים מט לנפול, לרוב בוהה ולא מגולח, הצליח להתל ב־12 אמריקאים תקניים, כשמושבע אחד בלבד יכול לשלוח את קוסבי הביתה בטענה שלא שוכנע באשמה מעבר לכל ספק.

זה אינו הסקנדל המשפטי הראשון שבו מצויר סימן שאלה גדול מעל שיטת המושבעים בתביעה של מי שעל ברכיו המטפוריות גדלו. ועדיין טוענת אמריקה כי שיטת המושבעים, כמו הדמוקרטיה, אינה אבסולוטית אלא הטובה ביותר בין השיטות הקיימות. עדה אחת בלבד נגד קוסבי שרדה את חוק ההתיישנות וזכתה למשפט, אבל אומץ לבה ויציאתה בפומבי עם סיפורה האישי, לא עזרו להחזיר לה ולחברותיה את כבודן ולמצוא אותן דוברות אמת. כמקובל במקרים הללו, יערערו התובעים על התוצאה המביכה, אבל אל תיכנסו למשטר דיאטה חריפה ופעילות גופנית מאריכת חיים: לא תזכו לראות את ביל קוסבי בבית כלא. לפחות לא בחיים הללו.

ביום שישי לפני שבועיים התייצבה סמנתה גיימר, בת 54, שהייתה בת 13 ב–1977 וקורבן לתאוותו המינית של הבמאי רומן פולנסקי, בבית משפט מחוזי בלוס אנג'לס ושטחה בפני שופט את בקשתה לסיים את ההליכים המשפטיים נגד פולנסקי, 40 שנות ניסיון להסגרתו לעמוד למשפט באמריקה, שממנה נמלט ב–1978 לפני מתן פסק דין במשפטו.

"אני מפצירה בך לעשות זאת עבורי, מתוך רחמים עלי", אמרה גיימר לשופט סקוט גורדון. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה העידה גיימר נגד הבמאי האשם באינוס קטינה. היא עושה זאת כבר כמה שנים. כעת יטענו הציניקנים כי עדותה היא חלק בלתי נפרד ממסע יחסי הציבור של הספר האוטוביוגרפי שכתבה והצורך לעורר עניין מחודש בפרשה הישנה. אבל גם במקור היה יותר מאשם אחד. היה פולנסקי, היום בן 83, שהודה בקיום יחסים נגד החוק עם הקטינה. והייתה אמה, שהגישה לו את בתה על מגש מתוך ידיעה ברורה כיצד יסתיים השעשוע התמים בבריכה.

במשך 40 שנה מבקש פולנסקי לשוב לאמריקה, ארצו המאמצת, אחרי שנמלט ממנה. במקביל מבקשות רשויות החוק את הסגרתו מהמדינות באירופה שבהן הוא חי. באפריל השנה דחה השופט גורדון את בקשתו העונתית של פולנסקי לשוב לאמריקה. לפני שבועיים היה נדמה לעוקבים אחרי הסאגה המתמשכת כי זיהו סדק ראשון בחומת הסירוב. השופט אמר כי ישקול את בקשתה של גיימר וגם יחליט אם ירשה - אחרי 40 שנות סירוב - להציג את מסמך הפשרה שחתם פולנסקי עם השלטונות ב–1977, שלפיו יודה באשמה עבור ריצוי 48 ימים בכלא וכנראה גם פיצוי כספי ניכר לגיימר. "דברייך מהדהדים בקול באולם משפט זה", אמר השופט אך לא הבהיר מתי יכריז על החלטתו.

לפני 20 שנה התקשר אלי מישהו ואמר לי כי ברעננה שוהה סימון הסרה, קולנוען צרפתי ממוצא מרוקאי, אצל קרובי משפחה, לקראת הקרנת סרט ישן שצילם על דוד בן־גוריון ואמור היה להיות מוצג בישראל. הסרה הוא אחד מחבריו הטובים ביותר של פולנסקי, אמר לי המקור ונתן לי מספר טלפון. הבעיה עם הסיפורים הללו, לפחות בעיני, היא שכולנו נוטים להעיד על עצמנו קצת יותר ממי שאנחנו, איפה היינו ומה עשינו. גם אני. לרוב זה פשע ללא קורבנות לתפארת המליצה, הברקתה של האמת העובדתית. המינגוויי ורבים אחרים עשו מזה קריירה.

בוב דילן סיפר שנים על חייו כילד בקרקס נודד, מן הסתם לדאבון לבם של הוריו ביטי ואברהם צימרמן. מצד שני, הדבר האחרון שעיתונאי רוצה לעשות הוא לשבת עם מי שלא פגש את פולנסקי מימיו ולשרבט מפיו זיכרונות אינטימיים מימים אחרים. אז בדקתי: בביוגרפיה שכתב פולנסקי ב–1984, "רומן על פולנסקי" (כנרת) הוא כותב: "טלפן אלי מישהו שאמר שנפגשנו פעם בפריז. לא זכרתי, אך בכל זאת הזמנתי אותו להיכנס אלי ללגום כוסית. שמו היה סימון הסרה, ושאפתנותו הגדולה הקיפה את כל קשת האפשרויות בעולם הקולנוע - החל בכתיבת תסריטים וכלה בבימוי והפקה. הוא הראה לי תסריט שלו וביקש לשמוע את חוות דעתנו. רק קסמו האישי של המחבר עלה על הבלותה של היצירה. סימון התגלה כאדם שנעים מאוד לבלות בחברתו, מימיקאי ומספר הלצות

מוכשר שאין שני לו, ומופע היחיד שלו היה תוספת ברוכה להווי החברתי שלנו. הוא היה חסר פרוטה דרך קבע. הוא היה יהודי מרוקאי".

פולנסקי הבטיח להפיק להסרה סרט. כך אמר הסרה נחרצות באחת משתי הפגישות שלנו, אולי מהמרתקות בחיי מי שאינו מתנזר מניים דרופינג שהוא סממן של גיל ומעמד יותר מדרך חיים. אלה היו שנותיו הגדולות של פולנסקי כבמאי באירופה, והבטחה שלו לא ניתנה בקלות ולא לכל אחד. פולנסקי קנה את זכויות הצילום של ספר על נער עיוור המקיים יחסי מין עם אחותו. גילוי עריות בעברית. לך דע למה, אבל פולנסקי אהב את הסיפור. הוא בישר בחגיגיות כי ג'יין ופיטר פונדה נתנו את הסכמתם לשחק בסרט והטיל על הסרה לכתוב את התסריט. גם ז'ראר בראך התגייס למבצע, והחבורה הגיעה לרומא עם מפתחות לביתה היפה שם של בריז'יט ברדו. בבקרים שטופי שמש קמו בראך והסרה, יצאו למרפסת שהשקיפה על נוף רומאי נפלא, וכתבו במשמעת גדולה את התסריט לסיפור הנורא על גילוי עריות.

הסרה, השייך לשושלת אבו–חצירא, לא חש בנוח עם הסיפור. הוא לא הבין מדוע ילד עיוור שולח ידיים דווקא אל אחותו. בוקר אחד אמר הסרה לבראך שנקעה נפשו מהפרוורטיות ויחד החליטו לכתוב תסריט מקורי, "הנהג" שמו.

בקיצור, פולנסקי משתולל מזעם כאשר הוא מגלה שהתסריטאים שלו כותבים תסריט אחר מזה שהוטל עליהם. הסרה ופולנסקי כמעט מגיעים לתגרת ידיים. עם הזמן הם נרגעים ופולנסקי כותב תסריט מהספר "נער על החוף", שיימסר לבימויו של הסרה, והשניים שוב חברים טובים.

הרגע הארוך המרגש ביותר בפגישותי עם הסרה היה הסיפור על הדרך שבה העביר לו פולנסקי את יסודות הבימוי בכיתת אמן שארכה שעתיים. הסרה התרגש כאשר סיפר זאת, בעזרת מימיקה ופנטומימה - גופו הרזה זז ומרקד בחדר בדירת אחיו כמו רקדן בלט הקשוב להוראות כוריאוגרף השוכן באוזנו הפנימית. "רומן סגר אותי בחדר ואמר לי: ‘עכשיו אני אסביר לך איך נעשים במאי'. זו הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיי. אתה במאי, הוא אמר לי, אני צריך להראות לך איך הבמאי הזה יוצא החוצה.

"הוא דיבר שעתיים בלי הפסקה. לכל אחד יש בחיים רגע נדיר כזה, שבו הוא שומע משהו שלא שמע קודם וכל מילה נצרבת בזיכרונו לנצח. אנשים מרגישים כך כאשר הם נמצאים בחברתו של גאון. הוא דיבר על גיאומטריה ומתמטיקה ועל מה העין יכולה לראות. והייתה לו דרך כל כך בהירה ונפלאה ללמד. הוא דיבר ואני קלטתי. לכל במאי יש עין משלו, הוא אמר. העין של הבמאי חייבת לקבוע את העדשה שבה ישתמש. אתה חייב להכיר את העין שלך, כך שתדע לבחור בעדשה.

"הוא עצם לי עין אחת, ואמר לי להביט מסביב על החדר ולתאר לו מה אני רואה. כך הגדרנו את שדה הראייה של העין שלי. 'העין שלך היא עדשה 25 מ"מ', אמר לי רומן. 'אין עדשה אחרת בשבילך. אתה תצלם את הסרט ב–25 מ"מ. נערות תסריט, עורכים וצלמים יגידו לך שאסור לעבוד כך ושכל סרט זקוק לכמה עדשות שונות, וכי אם לא תגוון לא יהיה אפשר לערוך את הסרט, אל תקשיב להם זו העין שלך, על סט הצילומים אתה אלוהים. אתה הבוס. סרט הוא מסעו האישי הבודד של במאי, אין אף אחד אחר הנושא באחריות, לאף אחד לא אכפת'. זה היה השיעור הנפלא ביותר שקיבלתי בקולנוע".

קשה להטות שיחה ברומו של עולם יחסית ואפרופו סרט הנקרא "בן־גוריון זוכר" לגרעין הקשה של סיפורו של פולנסקי. אבל אינך יכול לדבר עם חברו הטוב על פולנסקי בלי לדבר על רומן. הילד שנולד ב–1933 בפריז ושב עם משפחתו לקראקוב, פולין ב–1936, שם נאטמו בגטו אחרי פלישת גרמניה ב–1939. אמו, בחודש הרביעי להריונה, נלקחה לאושוויץ והומתה בתאי הגזים. אביו נלקח גם הוא אבל שרד איכשהו. ב־1943 השמידו הגרמנים את הגטו. הילד ששוטט באירופה שרד - על פי עדות הסרה וחברים - את האימה. היא לא שיבשה את השקפת עולמו ללא הכר, לא עשתה אותו ממורמר, והוא מעולם לא שאל למה אני. הוא לא חי בהכחשה ולא באפולוגטיקה על חייו. זה מה שעשה אותו לקשוח כל כך בגרעין הפנימי שלו, הוא קיבל את החיים כמסירתם.

הסרה לא ידע להסביר כיצד התמות של שואה, גלות וטרגדיה התקיימו בכפיפה אחת עם אובססיה מינית עזה לנערות צעירות, וספק אם הדברים קשורים. פולנסקי החל לצאת עם נסטסיה קינסקי בת ה–15, שאותה ליהק לסרטו "טס" כאשר היה בן 44. את עמנואל סינייה בת ה–18 נשא לאישה כאשר היה בן 51. יש להם שני ילדים.

כדי להבין את פולנסקי צריך לנסוע עד 9 באוגוסט 1969, הלילה שבו רצחו ערפדי משפחת מנסון את אשתו שרון טייט בחודש השמיני להריונה ב–18 דקירות סכין, עם ארבעה מחבריה בבית הזוג פולנסקי בלוס אנג'לס. בעת הרצח היה פולנסקי בלונדון, וההודעה על הרצח מוטטה אותו. הוליווד של אותן שנים הייתה עיר שהכילה את כל סטיות התקן האנושיות, כולל חשד לא ממוקד של המשטרה בידו הארוכה של פולנסקי ברצח, עד שנתפסו צ'רלס מנסון ואנשיו והודו בטבח. פולנסקי לא היה אותו אדם לאחר מכן, מה שלא מצדיק חלילה את חיבתו המינית לילדות.

זה לא היה רק מנוגד לחוק. זה היה מנוגד למקובלות האלמנטרית ביותר של חברה מודרנית. הסרה ידע לספר כי פולנסקי קרא תסריט של רוברט טאון על

שורשי השחיתות האינהרנטית של אל־איי וסירב להצעתו של המפיק בוב אוונס לביים אותו. התסריט היה "צ'יינטאון", וגילוי העריות במרכזו היה קרוב מדי למהותו של פולנסקי. אוונס שכנע אותו כאשר ערך סדר פסח בביתו שאותו ניהל קירק דאגלס ואת הקייטרינג הכין מאפיונר יהודי בשם סידני קורשאק.

את סמנתה גיילי (גיימר) בת ה–13 הביאה אל פולנסקי אמה סוזן, כאשר שמעה כי פולנסקי מחפש בחורות צעירות לצילומים שערך לירחון "ווג". בעלה של האם, עורך בירחון על מריחואנה, הביא כמה גיליונות בבקשה שפולנסקי ייתן אותם לג'ק ניקולסון כדי שיסכים להתראיין לעיתון. סמנתה ופולנסקי יצאו לגבעה מאחורי הבית לצילומים. בעת השקיעה ביקש פולנסקי מהנערה להסיר את חולצתה, והיא עשתה זאת ללא מחשבה נוספת. פגישה אחרת הסתיימה בג'קוזי של ניקולסון, שם השקה אותה פולנסקי בשמפניה ונתן לה כדור ממסטל. משם הגיעו לחדר השינה וקיימו יחסי מין, כולל אוראלי ואנאלי, כאשר הנערה מתנגדת (לדבריה)/מתמסרת ברצון (על פי פולנסקי). שבע שנים אחרי רצח אשתו נעצר פולנסקי בחשד של אינוס קטינה, מעשה סדום ועוד.

במשפט שהתגלגל במשך שנה כולם - מהשופט, דרך עורכי הדין, התובעים והמושבעים - היו מסונוורים מהוולטאז' שהביא איתו הבמאי המפורסם לאולם. רבים שכחו את רוח החוק. אחרים חיפשו קיצורי דרך לחופש. נקשרה עסקת טיעון יוצאת דופן שהשופט התכחש לה ברגע האחרון. יומיים לפני מתן פסק הדין עלה פולנסקי על מטוס ללונדון והוכרז עבריין נמלט. האירופים, בעיקר צרפת, סירבו להתרשם מהאישום נגד פולנסקי וסירבו להסגיר אותו.

יש לו דירה מפוארת בפריז, טירה באתר הסקי בגשטאד, הוא ביים סרטים טובים ורעים, אך לא הרפה מרצונו לשוב לאמריקה כבר 40 שנה. סמנתה גיימר נרתמה לעזור לו והעידה בעדו החל מ–2003. בשנת 2009, שעה שהיה בשווייץ, הצליחו האמריקאים לשכנע את השווייצרים לעצור את פולנסקי עד טיפול בצו ההסגרה. פולנסקי היה במעצר 70 יום עד ששוחרר מחוסר עניין. שווייץ נשארה ניטרלית.

לנוכח המשפטים השערורייתיים שהתקיימו באמריקה מאז, נדמה כי הפרשה של פולנסקי הייתה נגמרת היום, באיחור של 40 שנה ועם המתלוננת ניצבת

לצדו, בלא כלום. אבל הוא אינו מצליח להגיע עם השלטונות להבנה כי יוכל להיכנס בלי להיעצר. אף אחד אינו יכול לטעון כי העבירות המיוחסות לו ראויות למחיקה ומחילה, אבל רבים טוענים שפולנסקי שילם על מעידותיו בריבית. כך קבע גם הצוות הפסיכולוגי שראיין אותו.

אם נביא בחשבון את דבריו של השופט גורדון בשימוע האחרון לפני שבועיים, נדמה שאולי הפעם, לראשונה, יש לפולנסקי סיכוי לשוב לאמריקה בעיקר כדי למות בה. אבל במצב הרוח הלאומי הנוכחי לא הייתי בונה על זה.