מאז שאני זוכרת את עצמי חיפשתי דרכי קיצור. מאחורי הבית הישן של הורי הייתה גינה גדולה ושביל לא מסומן עם חלקי מדרכות, אבנים וזכוכיות מנופצות. שברים של בקבוקי בירה שהיו עפים אצלנו בשכונה בלילה. הייתי מתעקשת תמיד לחצות דרך השביל האלטרנטיבי כדי להגיע לאנשהו, ולא עזרו הבקשות של אמא שלי שאעבור דרך המסלול המואר, המשעמם והישר. זה הארוך והבטוח, שנקודת ההתחלה שלו ברורה כמו גם נקודת הסיום.
ואף שחצר בית הספר היסודי שבו למדתי הייתה ממוקמת בדיוק מול מרפסת הדירה שלנו, והכניסה הרשמית אליו הייתה במרחק של עשרה צעדים משם וממש לא יותר, העדפתי למצוא את הפרצה בגדר שהייתה מוסתרת בין שיחי הרדוף - שהשמועה בשכונה אמרה שהם רעילים ואסור לגעת בהם - ולהיכנס דרכה. אני לא יודעת אם האקט הזה נועד לחסוך צעידה של 35 שניות בדיוק עד לשומר הרשמי שישב בשער בית הכלא של הקטנים, כמו לחוש שהנה דפקתי את המערכת ואתם לא רק שלא תגידו לי מה לעשות, אתם גם לא תקבעו לי מהיכן להיכנס.
פעם הסתובבתי עם אבא שלי באחד הרחובות הקטנים בתל אביב, ובמה שהפך למעין סיור מורשת קטן וספונטני, חיפשנו את הפרצה הפרטית הישנה שלו. חור בגדר תיל וחומה שבורה מאבן שהוא היה מדלג דרכה כשהלך בעצמו לבית הספר. היא עדיין עמדה שם החומה שהייתה, שבורה באותה מידה כשהייתה, מטונפת וגאה בעצמה שהצליחה לשמור על השברים המדוגמים במשך 50 שנה ואלפי מלחמות. כשהבטתי עליה, היה נדמה שהיא ממתינה כבר שנים למישהו לא מבוגר מדי אבל גם לא צעיר, והכי חשוב נועז מספיק שיבוא ויקפוץ דרכה, גם אם הוא כבר תל אביבי היפסטר מדופלם שכל מה שחשוב לו הוא מה שאחרים אומרים עליו.
הפרצה פלירטטה איתי, ואני פלירטטתי איתה בחזרה, עד שמהר מאוד התאהבנו, והיא שימשה לי כקיצור דרך לאורך רוב שנות ה־20 וה־30 של חיי. לא חלף יום שבו לא חציתי את השביל מאחורי הדירה הישנה שלי ברחוב דיזנגוף בדרך אל הים או אל כל מקום אחר, דרכה. כנראה שככה זה בחיים, גם דרכי קיצור עוברות בירושה.
עניין של פרספקטיבה
גיליתי לא מזמן שאנשים שמחפשים קיצורי דרך הם לאו דווקא צעירים בגילם, אלא גם כאלה שיודעים שברגע שהם יצעדו במדרכה הסטנדרטית ובדרכים הסלולות בדרך לעבודה, זה יהיה בדיוק הזמן שבו הם יאבדו את נעוריהם. יש משהו בהליכה בדרכי קיצור שמשמרת באיזושהי דרך בלתי ניתנת להסבר את רוח הנעורים. קצת כמו סוד כמוס שאי אפשר לגלות לאף אחד, כי זה לא חוקי, זה מסוכן ואסור אולי לעבור בדיוק באותה המידה בתוך חצר פרטית עם גדר קרועה של מישהו גם כשאתה בן 13 וגם כשאתה בן 35.
במבט לאחור הייתי צריכה לדעת כילדה שרדפה אחרי דרכי קיצור כמו נמלה שמחפשת פירורי לחם אקראיים שהתפזרו על השיש במטבח, שהתכונה הזו שלא הרפתה ממני היא סוג של רמז מטרים למה שעומד לקרות לי בחיים. כמו מראש להתייחס בסלחנות למכנסיים הקרועים, לשפשופים בברכיים מהנפילות בדרכים לא דרכים ומהפעמים שבהן שכנים עם כרס וגופייה לבנה צעקו עלי להתחפף להם מהחצר, כי לילדה הזו לא תהיה שום דרך קצרה בחיים האמיתיים, אז תניחו לה קצת, נודניקים.
עם השנים הבנתי שקיצורי דרך הם עניין של פרספקטיבה. אנשים שאנחנו חושבים שהדרך שלהם בחיים הייתה קלה, מהירה וברורה, יהיו דווקא הראשונים לשכנע אותנו שקיצור הדרך שלהם הוא רק למראית עין והם כיתתו רגליים בשביל הארוך והמשעמם כדי להגיע.
כשהייתי ילדה שמעתי כל הזמן בסביבה שכדי להצליח באמת צריך פרוטקציות וקשרים וקיצורי דרך, “אם את רוצה להגיע מהר לפסגה". היום אני מבינה שכל קיצורי הדרך שניסיתי לעשות בחיים רק גרמו לי להסתובב יותר ויותר במעגלים אינסופיים שהובילו וגם לא הובילו לשום מקום. אז ייתכן מאוד שהיה לי פחות משעמם, ומעניין ומאתגר הרבה יותר, אבל נראה לי שדי. אני מניחה שזה הגיל והתחושה שאין לי כוח יותר לקפוץ דרך חורים בגדרות ושברים בחומות. אני חושבת שהרווחתי ביושר, פעם אחת בחיי, את הזכות לצעוד במסלול המואר, הישר והמשעמם. זה שנקודת ההתחלה שלו ברורה כמו גם נקודת הסיום.