בשבוע שעבר, לא הרחק מאולימפיה ביוון העתיקה, קראתי את נאום התוכחה של אהוד ברק, ומסקנתו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו מוביל את המדינה לאסון בגלל רצון ההישרדות שלו. זמן קצר לאחר מכן צפיתי בניצחון של הרפובליקנים על הדמוקרטים בבחירות מיוחדות לבית הנבחרים האמריקאי, בכמה מחוזות בחירה. על רקע הכישלון הדמוקרטי החלו להישמע קולות הקוראים לננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, להתפטר מתפקידה. הגברת, בת 77 לערך, השיבה להם שאין בכוונתה להתפטר, ולא הם, יריביה, יקבעו לה מתי לפרוש מתפקידה.
ננסי פלוסי מצויה בצמרת זה 16 שנים, ומאז שנת 2003 היא מכהנת כיו"ר הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, פעם כסיעת מיעוט, פעם כסיעת רוב. הנימוק המרכזי בדרישה להתפטרותה היו הכישלונות שלה, ולא רצון ההישרדות שלה בתפקידה רב־ השנים. עניינו של מאמר זה הוא לדון במונח "הישרדות" בהקשרו הפוליטי. אצלנו הפך המונח הזה לכינוי גנאי, בעיקר כלפי נתניהו, המואשם חדשות לבקרים ברצון ההישרדות שלו המוצג כחטא, כמשהו שהדמוקרטיה התקינה סולדת ממנו.
אפשר להאשים את ראש הממשלה בחטאים רבים ולהחיל עליו את הפסוק "ויעש הרע בעיני ה'", אבל לא להאשימו ברצון ההישרדות שלו. מדוע? לפי תפיסתי, המהות של הפוליטיקאי היא ההישרדות. היא זו שמאפיינת אותו ומכתיבה את התנהלותו, ולמעשה את כל דרך חייו. מי שאין לו יצר הישרדות, אינו יכול להיכנס ברצינות לפוליטיקה. אני מנסה להיזכר בפוליטיקאי בכיר בהיסטוריה הפוליטית הקצרה של מדינת ישראל שלא היה בו יצר הישרדות - ומתקשה למצוא. בדרך כלל מוות, מחלה קשה או הדחה משפילה - הם אלו שהורידו פוליטיקאים בכירים מהבמה הפוליטית. כישלונות בבחירות או אסונות ברמה הלאומית (כמו, למשל, מלחמת יום הכיפורים) לא הביאו את הפוליטיקאים להתפטר.
אני מכיר פוליטיקאי בכיר אחד, יצחק רבין, שהכין מכתב התפטרות למקרה שמבצע אנטבה ייכשל. לעומתו, קחו את שמעון פרס, שיצר ההישרדות שפעם בו היה ראוי לכל שבח. הוא אכן היה פוליטיקאי בכל רמ"ח איבריו. שבע נפל ושבע קם. או ציפי לבני. אף היא מודל לפוליטיקאית, שרצון ההישרדות שלה קיבל ביטוי במעבר ממפלגה למפלגה. ואפילו בן־גוריון הנערץ אכן פרש לכאורה מכהונתו וירד להתבודד בנגב, אך חזר לשלוט, וסופו שלמעשה גורש ממפלגתו.
גם ברק פועל בין השאר מתוך יצר הישרדות. כאן לא מדובר בהישרדות במשרה, בתפקיד, אלא בתודעה הציבורית. אכן, אני חושב שברק מנהל מאבק הישרדות, ולשם כך מפעיל את כל הכלים הדמוקרטיים. ומי יודע, אולי ההישרדות בתודעה תביא גם תועלת פוליטית ועמדת השפעה לאומית בעתיד. מובן שיצר ההישרדות עטוף באידיאולוגיה של "טובת המדינה" המצויה במדרון החלקלק וזקוקה להנהגה אחרת. זה טבעי, כי זו הדרך לרכישת לגיטימיות ציבורית. לשון אחרת, זאת פוליטיקה.
כשאני מתבונן בהיסטוריה האנושית, קשה למצוא מנהיגים שלא נאחזו בכיסאם, ורק הרעל או החרב או המגפה הורידו אותם ממנו. דוגמה יוצאת מהכלל היא הקיסר קרל החמישי (1500־1556), ששלט בזמנו על מה שכיום הוא רוב שטח האיחוד האירופי, ובשיא כוחו פרש למנזר ושם סיים את חייו.