מדינת ישראל הופכת שמרנית יותר, ימנית יותר ודתית יותר. זאת מלמדים אותנו מחקרים וסקרים רבים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, של מכוני מחקר שונים ותוצאות הבחירות. בעשור האחרון גדל אחוז הדתיים והחרדים ובמקביל נרשמה ירידה באחוז המסורתיים והחילונים. כמה יהודים חילונים־ממש יש בישראל, אם בסקר הענק שערך מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה (לא גוף "דתי" לכל הדעות) ב־2012 עולה כי 80% מהיהודים בארץ אמרו כי הם מאמינים באלוהים?
ובכל זאת, אחת מהמילים השכיחות בתקשורת לאחרונה היא "הדתה". כאילו מיעוט מבוטל של מאמינים מנסה לכפות את צביון חייו על רוב חילוני ו"נאור". אחרי שחוגי השמאל החילוני צלצלו בכל פעמוני האזעקה כשראו כי יותר ממחצית הניצבים במגרש המסדרים בסיום קורס הקצינים בבה"ד 1 הם חובשי כיפה, והקיצונים והבזויים שבהם אמרו כי בני הציונות הדתית מסוכנים יותר מחיזבאללה, הופנה המאבק אל מערכת החינוך.
שר החינוך נפתלי בנט מיישם לדעתם מדיניות של "שטיפת מוח" דתית, לאומנית ומיליטריסטית, מגני הילדים ועד לבחינות הבגרות. יש גם גופים של חילונים־חרדים לזהותם, שמינו עצמם לסרוק את כל ספרי הלימוד המיועדים לזרם החינוך הממלכתי, ולאתר בהם פסוקי תנ"ך, מדרשי חז"ל, קטעים מסידור התפילות, או איורים מזעזעים שבהם מצוירים ילדים חובשי כיפה, אב מקדש על היין ואם מדליקה נרות שבת. "דוחפים לנו את אלוהים לספרי גיאוגרפיה וטבע", זעקו. "וגם כשמלמדים ילדים על המורשת היהודית - אנחנו דורשים ללמד אותה על פי השקפת העולם החילונית ולא הדתית".
רעיון חשוב. אולי אפילו כזה שיש בו טעם הגיוני. אבל כבר ניסו את זה ולא ממש הצליחו. יעקב חזן, ממנהיגי מפ"מ, ממייסדי השומר הצעיר, זכור כמי שאמר, ככל הנראה מתוך אנחה עמוקה: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות". הבורות המדהימה שמגלים תלמידי ישראל בהיסטוריה, תנ"ך, ספרות עברית ומורשת ישראל היא פרי באושים של רמת הוראה נמוכה, של רמת מורים בלתי מספקת. מי שאינו מאמין מוזמן לעיין במה שכותבים אלו המלמדים בסמינרים למורים, וחרדים מפני מה שהם מוציאים מתחת ידם. אפשר וצריך לדבר על פלורליזם, אבל לפני כן צריך המורה לדעת כי בקבר רחל טמונה על פי המסורת רחל אמנו ולא רחל המשוררת.
עוד מימי האסטרטגים הסינים העתיקים, ומכתבי מקיאוולי וג'ורג' וושינגטון הכל יודעים: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אם המורים עצמם אינם יודעים מה כתוב על מגילת הקלף הטמונה בתפילין - קל יותר לתקוף את ה"הדתה", את תוכניות הלימוד המנסות ללמד מורשת ישראל באמצעות אלו שיודעים. בראיון שערכתי עם עמיתי בן כספית לראש עיריית תל אביב הוא תקף בחריפות את הצבת המתנדבות הדתיות ל"שירות לאומי" בבתי ספר ממלכתיים בתל אביב. איש אינו מחייב כמובן את מנהלי בתי הספר לקבל אותן.
חולדאי יודע היטב כי רוב בנות הציונות הדתית - אם אינן משרתות בצבא - משרתות בשירות הלאומי. מחצית מ־16,500 המשרתים בשירות לאומי הם בנות הציונות הדתית. רק רבע - חילונים. אין לגופי השירות הלאומי די בנים או בנות חילוניות להצבה בבתי הספר הממלכתיים בעירו של חולדאי. ולמרות זאת הוא מעדיף לחסום את בנות השירות הלאומי הדתיות מללמד בבתי הספר הללו, כדי שיוכל "לסנן את התכנים ולפקח עליהם". הוא שאמר יעקב חזן. חולדאי מעדיף בורות על פני ההתמודדות עם החשש הנורא, שמא יטו בנות השירות הלאומי את לבות בני הנוער החילוניים במדינת תל אביב למסורת ישראל.
# # #
במלאת 50 שנה לאיחוד העיר, ביקש משרד החינוך כי מסיבות הסיום יוקדשו השנה לירושלים. ערוץ 10 שידר בתחילת השבוע כתבה על "שטיפת המוח" האיומה שעוברים ילדינו, ובהם גם ילדי גנים: חינוך למיליטריזם, שפיכות דמים ו...איך לא? בניין בית המקדש. קרי: הדתה. הכתב לענייני חינוך הביא צילומים ממסיבת הסיום של כיתה ד' באחד מבתי הספר בכפר סבא. קצפו של הכתב יצא על דקלום שיר נורא בפי ילדים רכים, וראוי הוא השיר שנביא אותו במלואו:
"בחודש אייר בשנת תשכ"ז, היה הדבר / ויבואו הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר / ויעמדו לפניו בבגדים מעופרי עפר / וימחו ממצחם את נחל הזעה הניגר / וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר / אדוני המלך, הר הבית שוחרר. //
ותקם דממה גדולה וחזקה / דממה השואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית, דממה דקה / ויאמר המלך וקולו נחנק: / דבר, דבר אלי יצחק
ויקרב הרמטכ"ל אל המלך ויאמר: / לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר / לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס / ולא רק בזכותנו הדגל מתנוסס / ואף כי לוחמינו הסתערו כאריות / לא הם בלבד פרצו את שער האריות / לא הם בלבד לחמו ברימונים וסכינים / מלחמת בית־לבית / וקרב פנים אל פנים / ולא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים / לא, אדוני המלך, כי אתם צעדה / חטיבה שלמה של לוחמי מצדה / ואנשי בר־כוכבא הגיבורים והאמיצים / נלחמו לצדם בקשתות ובחצים / וליד אלה שמענו היטב את הצעדים / של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים / של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים / ולידם צעדו כהולכים בסך / כל עולי הגרדום ולוחמי תש"ח / כל חללי הלח"י והאצ"ל והפלמ"ח / "ויבּנה בית־המקדש במהרה בימינו" / ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת / כי השיר הזה בלבנו כמו אש מלחכת. //
ויאמר דוד אל הרמטכ"ל / זה נכון: אך עליך הטיל הגורל / להיות שליחם של כל החלומות והתפילות / של כל הבקשות הכי נעלות / ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות / ב"מלחמת בני אור" כמו שכתוב במגילות.
ויקם דוד המלך ויטול את הכינור / ויבט ברמטכ"ל ועל פניו האור / וישיר את השיר הזה לאמור / למנצח ליצחק מזמור".
שיר ההלל הזה לרמטכ"ל הניצחון בששת הימים, יצחק רבין, התפרסם ב־9 ביוני 1967 בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות". לא נפתלי בנט כתב אותו (הוא נולד רק חמש שנים אחר כך), גם לא אחד מאבות הציונות הדתית או גדול משוררנו הלאומיים אורי צבי גרינברג, לאומן ידוע, כי אם איש הפלמ"ח, איש שמאל מובהק, חילוני למהדרין, חיים חפר ע"ה. איש שמאל - אבל יהודי וציוני. ועל שירו זה יצא הקצף. הכיצד מכריחים ילדים חילוניים לייחל לבניין הבית השלישי? לדקלם בשפתיהם הזכות "ייבנה בית המקדש במהרה בימינו"?
הסובלים מפרנויה עמוקה זו מפני ההדתה כבר מזמן אינם מבחינים בין הטפה ל"חזרה בתשובה" ובין שורשי התרבות היהודית על כל רבדיה. הם רדופי פחד שמא ילדיהם יכירו ולו שמץ מהשורשים העמוקים של העם היהודי, מכמיהת הדורות, מהמשמעות האמיתית של שיבת ישראל לארצו, או שהם סתם סובלים משנאת דתיים. לא על כפירה נשענים הפחד והשנאה, אלא על בורות תהומית.