ה-2 ביולי הוא יום עם היסטוריה של שמחה באמריקה. למעשה, זהו יום העצמאות האמיתי – היום שבו הצביעה אסיפת הצירים בפילדלפיה בעד התנתקות המושבות האמריקאיות מהממלכה הבריטית. אבל הנה, יומיים לפני יום העצמאות – מאתיים ארבעים ואחת שנים לאחר אימוצה של מגילת העצמאות, שבה הסכימו החותמים על מחוייבות הדדית ״בחיינו, בנכסינו ובכבודנו״ – אפשר לתהות אם נשאר לאמריקה הרבה כבוד.
דונלד טראמפ איננו הנשיא הראשון שמנהל מלחמת חורמה נגד התקשורת האמריקאית. ״אוייבת העם האמריקאי״, כך כינה אותה באחד מציוציו. הכינויים שהוא מרבה להדביק לה הם ״מזויפת״, ״מגעילה״, לא ישרה״. הוא רודף אותה – לתשואות הקהל. היא רודפת אותו – ונהנית מהרייטינג שהוא מספק לה. אין מפסידים בקרב הזה, מלבד, כמובן, אמריקה כולה.
היו נשיאים שהקסימו את העיתונות בסיוען של מניפולציות – כך טדי רוזוולט, כך ג׳ון קנדי. היו שסלדו ממנה – כך ג׳ונסון וניקסון. ביל קלינטון חשד בה, בעידודה המסור של רעייתו, והסתתר מפניה, כל עוד הצליח. אבל הזירה התקשורתית השתנתה במהירות, והביאה איתה כיסוי חדשותי בלתי פוסק של רשתות כבלים משוועות לצופים. הזירה המשתנה, הרבה יותר מאשר התנהלותו הנלוזה של נשיא חסר מעצורים, היא שזיכתה את אמריקה בפרשת המתמחה מוניקה לווינסקי.
מרק פלדסטין, פרופסור לעיתונות באוניברסיטת מרילנד, כינה את הנשיא טראמפ ״ניקסון על סטרואידים״. זה כינוי שמחמיץ את הצד השני של המשוואה – רשתות כבלים על סטרואידים, אתרי אינטרנט על סטרואידים, רשתות חברתיות על סטרואידים, צרכני תקשורת – כלומר אנחנו – על סטרואידים. סרטון הווידאו הקצרצר של דונלד טראמפ החובט ברשת סי.אן.אן הוא בסך הכל עוד דחיפה קטנה למעלה של מדד הריגוש הציבורי. קללות כבר לא עושות את זה, עלבונות שמענו, אצבע משולשת ראינו, גסויות שבענו. טראמפ מוכרח להעלות את הרף כדי לשמור את הציבור במלוא ערנותו, בכדי לחסל כל מתחרה פוטנציאלי על תשומת הלב.
נו, אז טראמפ נוקט באלימות דמיונית, ילדותית, טוויטרית, נגד רשת טלוויזיה. אמריקה זוכרת אלימות חמורה יותר, מאותו תאריך בדיוק. ב-2 ביולי של שנת 1881, בתחנת רכבת בוושינגטון, ירה מתנקש בשם צ׳רלס גיטו בנשיא ג׳יימס גארפילד ופצע אותו פצעי מוות. למה ירה? כי גארפילד סירב לספק לו עבודה בממשל שלו. גיטו חשב שמגיע. גארפילד סירב. גיטו ניסה, נדחף, הפציר, איים, הסתובב כמוכה שיגעון, עד שבחר באקדח כפתרון למצוקתו. לימים, כשעמד למשפט, ועד שהוצא להורג, נעשה ליקירה של העיתונות, שנהנתה לסקר את התנהגותו המשונה. מספר העותקים כמובן עלה.