במוצאי שבת, בתחנה המרכזית בתל אביב, עמדתי והבטתי בשלטים הישנים. כמה ימים לפני כן, בזמן שעמום ושיטוט באינטרנט, קראתי על קבוצה ירושלמית שהקימה תיאטרון. “תיאטרון מסתורין", קראו לו. באתר שלהם נכתב שבעוד כמה ימים הם יציגו בתחנה המרכזית בתל אביב מיצג גדול בהשראת ה"קומדיה האלוהית" של דנטה. חשבתי לעצמי שרק אמנים בכל לבם, נפשם וחוסר מודעותם יבחרו לוקיישן שהישראלים מפחדים לדרוך בו. 



הייתי סקרנית מאוד ורכשתי כרטיס. מיד אחר כך קיבלתי הודעה בסלולרי: “נתראה במוצאי השבת, בתשע בדיוק, מול מודיעין דן בקומה השביעית של התחנה המרכזית". ציפיתי למופע. בכוונה לא קראתי על אודותיו. רציתי לחוות הפתעה. התייצבתי בתחנה. מודה, חשתי אי–נוחות מהסביבה. אפילו חששתי. לעצמי ולסלולרי. התרחקתי מכל מיני דמויות שהסתובבו בגזרה שלי, ואת תיק הגב העברתי קדימה. 
 
“מדרגות לקומה השביעית", נכתב בשלט מולי. עליתי במדרגות הנעות. מתברר כי בשנים האחרונות הקומה הפכה לגלריה ענקית. הקירות מעוטרים בציורי אמנים, שירי משוררים וגם כתובות גרפיטי. המשרדים הנטושים בקומה הושכרו לאמנים בתחילת דרכם, שהפכו את המקום השומם לבית מקדש ובראו בו יצירות חדשות. 
 

אדם אחד קיבל פני. הוא שאל אם באתי למופע של “תיאטרון המסתורין". השבתי בחיוב ומסרתי לו את האישור על ההזמנה. הוא הניח מפה בידי כדי שתסייע לי בדרכי בין הסמטאות שבהן נעבור תוך כדי המופע. לא לבדי הייתי. עוד מאה אנשים - זוגות אוהבים, סקרנים בודדים - התייצבו למופע, שנפתח במוזיקה קלאסית.
 
השחקן הראשון, מחופש לליצן, אבל כזה שמפחדים ממנו, הוביל את כולנו אל שער שעמד ממש מולנו, אבל לא הבחנו בו. הוא פתח אותו וסימן לנו לבוא אחריו. והנה אנחנו מהלכים בתוך סמטאותיה החשוכות של התחנה, עם ריח השתן והביוב, עד שנדמה היה שהתחבורה הציבורית הנדרשת כאן היא אמבולנס. 
 
“כבר בשנת 1994 נסגרו הסמטאות האלו", לחש אחד האורחים בקהל לזוגתו. הליצן החל לאסוף מהרצפה חלקי גופות מפלסטיק. אם נשווה את זה ל"קומדיה האלוהית", אפשר להניח שהם היו של אנשים שלא עמדו בשבועותיהם ולכן הוקרבו. בת הזוג שאלה: “ומה עשו פה מאז?". האיש גיחך והשיב: “כלום, כנראה שרק נרקומנים הצליחו לטפס מעל השערים כדי לגור פה". 
התקדמנו עוד אל החושך. יותר ויותר שחקנים נגלו בפנינו. חלקם מחופשים לרופאים בבתי מטבחיים או בתי משוגעים. ושחקנית אחת הייתה השמש הגדולה מסיפורו של דנטה החכם. הבטתי בקירות. הם היו מלאים בכתובות גרפיטי. כשלא הצלחתי להבחין מה כתוב, בשל החושך הגדול, הארתי בעזרת הסלולרי וקראתי.
 
מתברר שבתחילת שנות ה–90, כשעוד הייתי ילדה קטנה, התאהבו פה, בתחנה, בני נוער רבים. בדרכם לאילת, לירושלים ולעיירות הפיתוח, הם שלפו טושים מהילקוטים וכתבו את אותו הנוסח: “ילנה + שמוליק = אהבה". או “אברם + שרית = אהבה לנצחים וימותו הקנאים".
 
חייכתי ותהיתי מעט לגבי עתיד המאוהבים. האם הגיעו יחד אל מחוז חפצם? או נפרדו כשעלו על מדים ונשלחו ללבנון ולבסיס בדרום הארץ. המשכנו ללכת. לא אשקר, ההצגה ריתקה אותי. אני חובבת של פרינג'. גיליתי פה שאמנות שוליים יכולה לשגע ולעורר השראה גם בלי לנסות לתקן בכוח ולצעוק ססמאות חברתיות. אבל עיני, בעידודו של דמיוני, הגניבו מבט מדי פעם אל הקירות. שמתי לב שכל כמה מטרים, בין הצהרות הזוגיות והנעורים, צץ לו אותו הכיתוב: “יהודית מדינה מקריית אונו עברה פה בדרך".

תחילה לא ייחסתי לה חשיבות. אהבות קטנות עניינו אותי יותר מסתם כתובות שמאחוריהן קללות ואהדה לבורא עולם או לקבוצת כדורגל. אבל יהודית מדינה הזו, כמו עברה איתנו בכל הסמטאות. גם במקומות שברור שלאף אדם לא היה מה לחפש בהן - תחנת אוטובוס לא עמדה שם. 
כשהשמש מ"הקומדיה האלוהית" ביקשה את כל צדיקי הנצרות אליה, נצמדתי לקיר והמשכתי לחפש. והנה, גם בו “יהודית מדינה מקריית אונו עברה פה בדרך". רציתי לדעת יותר, מי זו לעזאזל יהודית מדינה? בדרכה לאיזה יעד הייתה כשעצרה כאן? 
 
לקראת חצות חזרתי לביתי. נכנסתי למקלחת, הייתי חייבת לעשות את זה אחרי הביקור בתחנה המזוהמת. התיישבתי מול המחשב וכתבתי במנוע החיפוש “יהודית מדינה, קריית אונו". כלום. נכנסתי לפייסבוק, מצאתי רק אחת כזו, אבל היא הייתה מבוגרת מדי בשביל הנערה של תחילת שנות ה–90. אחרי בירה ועוד צ'ייסר עם בן זוגי, שהיה סקרן לשמוע חוויות מהמופע, אזרתי אומץ. 
 
“144, שלום", ענתה לי המוקדנית. “יהודית מדינה מקריית אונו", ביקשתי. “יש לי רק את משפחת מדינה", היא השיבה. “גם זה טוב", אמרתי.
רשמתי את מספר הטלפון והצמדתי אותו למקרר. זה ביזארי, אני יודעת, מה יש לי לרדוף אחרי שם מגרפיטי. 
בליל אמש נגלתה אלי יהודית בחלום. חלמתי שאני צועדת לבדי בתחנה. רק חנות נעליים אחת פתוחה ומוכר בעל שן שחורה מחייך אלי ואומר: “בואי תקני, חמודה, למה לא? זה נעלי זמש". חלמתי שיהודית, נמוכה ושחומה, עם תיק הגדול למידותיה, צוחקת צחוק המפלח את התחנה ואומרת: “זהירות, הוא גנב בן גנב". כשרדף אחרי המוכר, התעוררתי.
“הלו? כן?", נשמע קול צרוד של אישה מבוגרת.
“שלום, אני מחפשת את יהודית", אמרתי.
“יהודית? איזו יהודית?", השיבה לי האישה.
“יהודית מדינה מקריית אונו", הבהרתי.
“יהודית הייתה הבת שלי", היא אמרה והחלה להשתעל ארוכות אל הטלפון. "עכשיו באים? גברת, מאיפה אביא לך עכשיו את יהודית?".
“אולי תמסרי לי את מספר הטלפון שלה?", ביקשתי בזהירות.
“שום טלפון לא יכול להגיע אליה. ולמה את צוחקת על אישה זקנה? זה לא יפה, אם יהודית הייתה חיה, הייתה קורעת אותך", האישה אמרה בצער וניתקה.