סהדי במרומים שאיני מרבה בדברי שבח לפרקליטות המדינה, אבל מה שמגיע - מגיע. הפרקליטות נקטה בשבוע שעבר צעד מבורך: סוף־סוף מוגשת תביעה בהליך אזרחי נגד יורשיו של מחבל רוצח, בגין ההוצאות שנגרמו למדינה ממעשהו: הטיפול בפצועים, הקצבאות למשפחות השכולות, הוצאות קבורה. כך לפי דיווח ב”הארץ”.



פאדי קונבר היה נהג המשאית שהדהיר את רכבו מול קצינים וצוערים בבה"ד 1, בטיילת ארמון הנציב, לפני כחצי שנה. אחרי שפגע בהם סובב את המשאית כדי לשוב ולפגוע בחיילים נוספים. סגן יעל יקותיאל והצוערים ארז אורבך, שיר חג'אג' ושירה צור נהרגו. 13 נוספים נפגעו, חלקם באורח קשה. המחבל הרוצח נהרג מיריות אזרחים וחיילים שהיו במקום. הוא היה תושב שכונת ג'בל מוכבר, נשוי ואב לארבעה.



מאות אלפי מילים כבר נכתבו על הקושי שבהרתעת מחבלים מתאבדים או כאלו היוצאים למעשי הרצח שלהם מתוך הנחה שייהרגו בשעת מעשה. הרס בתיהם או אטימתם נחשב לצעד העשוי להרתיע. אבל בין מעשה הרצח להריסת הבית חולפים לעתים שבועות וחודשים, והעוקץ המיידי ניטל מהענישה הזו. עמותות שמאל שונות נחלצות מיד לעכב בהליכים משפטיים את ההריסה, לעתים הן מצליחות למנוע הריסה שלמה, לצמצם אותה לאטימת חדר או חלק ממבנה. הרשות הפלסטינית וגורמים אחרים דואגים לפצות את המשפחה ולבנות לה בית חדש מהר יותר משטחנות הצדק שלנו מצליחות להשלים את ההריסה. גם בכך ניטל העוקץ. וההרתעה מעטה.



מערכת הביטחון שוללת היתרי עבודה בתחומי מדינת ישראל מבני משפחתו הקרובה של הרוצח. יש לכך גם נימוקים ביטחוניים כבדי משקל, כי ראינו לא פעם בני משפחה "יוצאים לנקום" את מות המחבל. גם ענישה זו מרתיעה כנראה רק רוצחים מעטים. גירוש או שלילת מעמד תושב מוצעים תמיד, וכמעט אף פעם לא מיושמים. אותן עמותות שמאל ששמו להן למטרה להגן על משפחות הרוצחים מצליחות בדרך כלל למנוע את הגירוש בנימוקים "הומניטריים". המדינה חוששת לתדמיתה יותר ממה שהיא דואגת לחיי אזרחיה וחייליה, ולכן גם צעד כזה, שעלול היה להרתיע, כמעט אינו מיושם.




צעד חוקי



ולכן חשובה מאוד הייתה התביעה, בסך מיליוני שקלים, שהוגשה נגד יורשיו של פאדי קונבר. עיתון "הארץ" הביא בהבלטה את הידיעה, ככל הנראה כדי להוקיע את הפגיעה באלמנה וביתומים הרכים בגלל מעשה האב. הכתב ציטט את מנכ"לית "המוקד להגנת הפרט", עמותה המזוהה עם השמאל הקיצוני, הנלחמת בין השאר להגנת מחבלים ובני משפחותיהם. היא הביעה את דעתה שמדובר בנקמנות וברדיפה. בבחינת "פוקד עוון אבות על אלמנות ויתומים". אך אפילו המנכ"לית של הגוף הזה הודתה שמדובר בצעד חוקי. המוקד להגנת הפרט ניזון מתקציבים של מדינות אירופיות שונות ובהן פינלנד, אירלנד, ספרד, שווייץ, בלגיה, שוודיה ובריטניה, וקרנות פרטיות שונות, באמצעות הקרן החדשה לישראל. כל אלו נחלצים למעשה למנוע מהמדינה להגן על אזרחיה מפני הטרור הערבי.



אבל לא נקמנות כאן, ולא רדיפה, אלא צדק פשוט. כידוע, מחבלים רוצחים הנמצאים בכלא בישראל, וכן משפחות מחבלים שנהרגו בשעת פעולתם, נהנים מקצבאות שמנות שאבו מאזן משלם להם ביד רחבה. גם כאן נעשה כמובן שימוש בכספים ש"המדינות התורמות" מעבירות לרשות הפלסטינית. הממשל האמריקאי החדש הציב את הפסקת התשלומים הללו כנושא חשוב בניסיונותיו לחדש את התהליך המדיני.



אין לדעת לפי שעה אם אבו מאזן ייכנע לדרישה האמריקאית, או שימציא איזו "קרן חדשה לישמעאל" שתממן את משפחות הרוצחים. על כל פנים, הללו מקבלות קצבאות רק בזכות מעשי הרצח שביצע "השהיד". התביעה האזרחית מוגשת נגד עיזבונו של הרוצח, וכל מה שמשפחתו זוכה לו בעטיו של הרצח - הוא בגדר עיזבונו. ולכן אם תזכה המדינה בתביעה, ויורשיו של הרוצח יוכרחו לשלם למדינה מיליונים רבים - נמצא כי הרשות הפלסטינית משלמת פיצויים אלו. אולי אם ידעו המחבלים כי כל פרוטה מהקצבה שיקבלו בני משפחותיהם מגופים תומכי טרור למיניהם תופקע מיידית בידי המדינה - אולי תושג גם הרתעה.