"אורפז! הגיעה עוד אחת בשבילך!", צעק היומנאי לחלל החדר, כאילו למישהו זה מזיז. המזגן המשיך להתעקש להילחם בגל החום המהביל שהגיע מפרס, אבל כל שאר הנוכחים בחדר נראו מובסים. אורפז גררה רגליים עייפות לחדר החקירות. היא לא רצתה להגיע למשטרה היום, אבל כמאמר הבדיחה הידועה - היא הייתה החוקרת.
אל מולה קרסה על הכיסא המרופט בחורה צעירה, 24־25, לא יותר, עיניה נפוחות ומבטה שילוב מוכר של בלבול, כעס ושמץ של גבורה שאורפז לא יכלה לסבול. השוטרת הייתה צריכה לתת רק מבט אחד בבחורה הזאת בשביל לדעת בול, מילה במילה, מה היא עומדת להגיד. איך היא תגולל סיפור מוכר לעייפה, מתוך ביטחון מוחלט שהיא הכי מסכנה בעולם, מתי תעשה פאוזה הכרחית לקינוח נוזלי אף ועיניים, מתי תיאנח ותאסוף כוח להמשיך. אורפז כמעט נרדמה מהמחשבה על השעמום הצפוי לה, בפעם השישית השבוע, והיום היה רק יום שני.
הבחורה עשתה הכל לפי הספר. ניסתה לגייס אמפתיה (כאילו רק משום ששתינו נשים אני אאמין לה, חשבה אורפז. בשישית), בכתה כל הזמן, התייפחויות מטלטלות (נו באמת, תתפסי את עצמך בידיים אם את רוצה להגיע לאן שהוא בחיים) וכשקלטה ששום דבר לא משפיע על החוקרת - עשתה את הלא ייאמן והמפתיע בתכלית, ואפילו הרימה את החולצה בניסיון נואש לזעזע אותה למראה הפציעות שהותיר בה הבעל/החבר מהעבודה/האנס האלמוני, מחק את המיותר. בשישית. אורפז ניסתה, ללא הצלחה מרובה, להילחם בפיהוק. היא באמת לא ידעה מה יהרוג אותה קודם, השעמום או החום.
תערובת של אסירות תודה ובחילה קלה עלתה בה כשחשבה על המקום שהגיעה אליו, ועל הדרך שבה הגיעה אליו. איך התנדבה לשנת שירות לאומי במשטרה, שח"מיסטית מהזן הנחות ביותר. בדיוק גמרה ללמוד באולפנה החונקת, ועכשיו, כשלבשה מדים של משטרת ישראל, היא די עפה על עצמה בהתחלה, יש לציין. אבל מהר מאוד השגרה והתפקיד המטופש שנתנו לה הכריעו אותה. גם אז, במשמרות הארוכות כיומנאית, זכרה שתהתה מה יהרוג אותה, השעמום או הקור במקרה ההוא. כי אז, בכסלו ההוא במגרש הרוסים בירושלים, ירד שלג וכולם לא הגיעו לעבודה. כולם חוץ מהמשטרה, כמובן.
היא לא הבינה אז, והיא לא מבינה עד היום, איך קצין החקירות השמנמן בעל עור הפנים הבעייתי הזיע כל כך באותו יום שלג, בתחנה הכמעט ריקה מאדם. "זה רק את ואני, בובה", אמר לה, והיא חיכתה לשמוע מוזיקה מפחידה, אבל היה רק הרבה מאוד שקט.
הוא קידם אותה יפה, היא חייבת להודות. אף אחד לא האמין שהיא תישאר במשטרה אחרי השירות הלאומי, שתצא לקורסים, שתהיה קצינה. הוא תמיד היה דביק ומזיע, חורף או קיץ. היא לא ידעה שקיימת תופעה כזאת, שבה אדם שומר על חום גוף קבוע, לא משנה מה. היא הסתכלה על הכל מבחוץ, ולעסה מסטיק. מה נותר לה לעשות?
והבנות המשיכו להגיע, עם המבט הזה שדורש צדק ונקמה ומילים גדולות מתוך הגופים השבורים. והיא הביטה דרכן וחשבה על זה שאולי היא תקנה ערכה ללק ג'ל לעשות בבית, כי זה יחסוך לה המון. היא כתבה את העדות שלהן מילה במילה, מדי פעם משחילה שאלה שתסדר את הסיפור כרונולוגית. בסוף ביקשה שיקראו ויאשרו בחתימה שהכל נכון. הן תמיד נראו מרוקנות בשלב הזה, ופגועות קצת יותר, אם כי תכלס, לא השתנה שום דבר.
תמיד הן שאלו בסוף, אחרי שאזרו אומץ (אפשר לחשוב!), "מה את אומרת?" או "מה יעשו לו?", והנועזות ביותר היו שואלות בהיסוס אם יוציאו נגדו צו הרחקה או משהו. ואורפז הייתה מביטה בהן בפעם הראשונה ואומרת בסמכותיות מדוקלמת, "אפ אפ אפ, לא כל כך מהר, מותק. זאת מילה שלך נגד מילה שלו. ועוד לא שמענו את המילה שלו", ויודעת שעוד שלושה וחצי חודשים יגיע מכתב לכתובת שהבחורה כתבה על הטופס, ויהיה כתוב שהתיק נסגר מחוסר ראיות, אשמה או עניין לציבור, כי מה מעניין בזה באמת. זה קורה כל הזמן, שירגיעו.
פרשה ללא פענוח
השבוע תפס השב"כ את אחד מרוצחי יחזקאל רמרזקר ודוד רבינוביץ, שני שוטרים שנרצחו בבקעה לפני שמונה שנים. לפני כשנה עשיתי כתבת תחקיר גדולה על רצח הנערים קובי מנדל ויוסף איש־רן במערה ליד הבית שלי בתקוע. רצח מחריד הממלא את חלומות הביעותים של אנשי היישוב כבר 16 שנה. התחושה שליוותה אותי בתחילת התחקיר היא שאנשי השב"כ התייאשו מהמקרה הבלתי פתור הזה, ושאם לא נמצאו הרוצחים מעוררי הבלהות אז, הסיכוי למצוא אותם עכשיו נמוך בהרבה. וחוץ מזה, יש לשירות הביטחון מספיק מה לעשות גם בלי להתעסק בנוסטלגיה.
אבל במהלך התחקיר אמרו לי שוב ושוב אנשים שונים בשירות וכאלה שכבר פרשו ממנו, ששתי פרשות לא נותנות להם מנוח: השוטרים בבקעה והנערים בתקוע. אלו שתי הפרשות היחידות שנותרו ללא פענוח, ושכל פעם שיש רגיעה בפעילות האויבים שלנו, ובמקביל גם בזו של כוחות הביטחון, הם פותחים שוב את שני התיקים, ומביטים בהם בעיניים חדשות, ורותמים אל פתרונם את האמצעים הטכנולוגיים שהתחדשו מאז.
"אז יש תקווה גם לכם", אמרתי לדניאל מנדל, אחיו של קובי ז"ל, שהלוואי וכוחות הביטחון ינקמו את דמו לעינינו במהרה. ודניאל ענה לי, "איזו תקווה יש בזה?".
"שימצאו את הרוצחים של אחיך ויעמידו אותם לדין", אמרתי, לא מבינה מה לא ברור.
"ואז מה?", שאל דניאל, "יהיה משפט ארוך, והם יצולמו עושים V מול המצלמות, ויהיו טיעונים לכאן ולכאן וביקורי משפחות, והם יישבו בכלא וילמדו באוניברסיטה ויראו טלוויזיה. ואז יחטפו עוד חייל או אזרח, ויהיה קמפיין גדול שהוא הילד של כולנו ואז ישחררו את הרוצחים של אחי? מלכתחילה, בגלל שמדינת ישראל תבחר להשאיר אותם בחיים, לא יהיה פה צדק. אני מעדיף שהם לא ייתפסו. אני לא צריך את זה".