ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי הצטרף השבוע לטרנד של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בכך שבא לישראל בלי דמי הכניסה ומס השפתיים הוותיק שכוללים תמיכה בתהליך השלום והצדעה לרעיון שתי המדינות. מודי בא לחבק. את ישראל, את בנימין נתניהו ואת מוישי הקטן.
הוא זרם עם ערד ניר בראיון המיוחד בחדשות ערוץ 2 ואמר שאולי כדאי לעשות יותר יוגה בלי שנשמע לעצות פרשנים בעיני עצמם בעיתון "הארץ", להזכיר את משבר החשמל בעזה ואת מצוקת הפלסטינים באופן כללי. זהו סימן לעידן הריאליזם. התחברות למציאות. השלום נשאר שאיפה נשגבת, יעד נכסף ורצוי, אבל הוא איבד מתוקפו המעשי.
ראש ממשלת הודו יודע שאין בכוחו להביא שלום במזרח התיכון. אין לו שליח מיוחד לנושא שאיש אינו מכיר, כמו לממשלות יפן או סין, ואין לו יומרות למנות מתחרה לג'ייסון גרינבלט נעים ההליכות, שמדבר עם כולם ופועל למען ה"שלום" בלי להגיד בדיוק מה זה אומר. בלי מתווה, בלי תוכנית, בלי לוח זמנים.
מודי מעוניין לעשות עבודה. הוא רוצה לקדם את הודו. הוא רוצה לכרות בריתות עם מדינות שונות כדי ליצור רוח של חדשנות ולהשתמש ביתרונות היחסיים של אחרים לטובת האוכלוסייה העצומה של הודו. הוא בא לחתום על עסקאות ביטחוניות, לקדם עניינים חקלאיים, לשפר את איכות המים בהודו, ללמוד משהו מהפטנט המקומי של מיתוג ישראל כאי של חדשנות וקדמה.
את המחיר הוא שילם מזמן. הוא סטה מהקו המסורתי האוטומטי של הודו שתמכה בגוש הערבי ללא סייג, ויצר מערכת יחסים אישית וחמה עם נתניהו. השלום הוא דבר נהדר, אבל לא על הפרק. לא בעת הזו.
המהלך של מודי הוא ביטוי לחוזקה הכי גדולה של נתניהו. הוותק, הניסיון ובעיקר היאחזותו הבלתי מתפשרת בשלטון, זו שהופכת אותו לנלעג לעתים בעיני הישראלים, מזכים אותו בכבוד מול מודי, טראמפ וולדימיר פוטין. רק פוליטיקאים יכולים באמת להעריך את היכולת של נתניהו לשמר את שלטונו במדינה דמוקרטית. להיבחר פעם אחר פעם בלי הפיכה צבאית ובלי סנקציות על האזרחים.
פוטין, שיודע את המובן מאליו שרוסיה היא לא באמת דמוקרטיה ג'פרסונית, זוכר את נתניהו מהקדנציה הראשונה לפני 20 שנה. הוא עוד שם ונתניהו עוד כאן, אבל נתניהו גורש וחזר בלי טנקים על הכנסת. דרך הקלפי. נתניהו הוא מותג. סלב עולמי. הוא היחיד שהתקרב למיתוג האישי של שמעון פרס, ואחרי שהנשיא התשיעי הלך לעולמו, הוא נשאר לבד כסמל של מנהיגות ישראל. מי שרוצה לחבק את ישראל חייב לחבק את נתניהו. אין לו אלטרנטיבה.
עבודה ושלום
מודי לא לבד. עידן הריאליזם בעניין השלום הכה השבוע בפרצופו של מנהיג מפלגת העבודה, שהודח על ידי בוחריו. יצחק הרצוג הלך הביתה, כי הוא לא "נתן עבודה". העבודה היחידה שמפלגתו הייתה צריכה היא חילופי שלטון או הובלת מהלך מדיני שיאתגר את הממשלה מבחוץ.
יוסי ביילין עשה את זה באמצעות יוזמת ז'נווה ואילץ את אריאל שרון ואת נתניהו לחתום על מפת הדרכים. פרס הצליח כמה פעמים להוביל מהלכים מדיניים בניגוד לדעתו של נתניהו, אבל הרצוג נבלם. הוא אומנם ניסה ליצור הסדר ביניים קצר טווח של שותפות בממשלה פלוס תהליך מדיני אזורי, אבל בסוף הובך, נתפס בשקר ואיבד את המנדט המוגבל שקיבל. זה קשור למצב בשטח. האמון קשור לאמונה.
רוב הישראלים חושבים בדיוק כמו מודי. מראה זאת במדויק מדד השלום הוותיק של פרופ' אפרים יער ופרופ' תמר הרמן (שנעשה בחסות תוכנית אוונס לגישור ופתרון סכסוכים באוניברסיטת תל אביב ומרכז גוטמן לחקר דעת קהל ומדיניות של המכון הישראלי לדמוקרטיה).
לפי הסקר, רוב הציבור הישראלי לא מאמין ששני הצדדים יחזרו בקרוב לשולחן הדיונים: בציבור היהודי 63% מעריכים כי הסיכוי לכך נמוך. גם בציבור הערבי יש רוב (55%) המעריך כך את הסיכוי לחידוש המגעים. פילוח של המדגם היהודי לפי מחנות פוליטיים מראה כי בקרב הימין שיעור מי שחושבים שהסיכוי נמוך אומנם גבוה יותר מאשר במרכז ובשמאל, אך בכל המחנות מדובר ברוב שאינו צופה חידוש של השיחות בעתיד הקרוב (בהתאמה - 66%, 56%, 57%).
יתרה מכך, הציבור בישראל בוחר בימין למרות, ואולי משום שהוא לא מאמין שהממשלה רוצה בכלל הסדר: בציבור היהודי רוב קטן (53%) חושבים או בטוחים שממשלת ישראל הנוכחית אינה מעוניינת להגיע להסכם קבע עם הפלסטינים. אשר למידת העניין של הרשות הפלסטינית להגיע להסכם כזה, הרי שרוב גדול (80%) חושבים או בטוחים שהיא אינה מעוניינת בהסכם. במילים אחרות, רוב הציבור מעריך שרשויות השלטון בשני הצדדים אינן מעוניינות להגיע להסכם שלום קבע, אך בצד הפלסטיני ההסכמה בעניין זה רחבה יותר.
בציבור הערבי 60% מעריכים, כמו רוב היהודים, כי ממשלת ישראל הנוכחית אינה מעוניינת להגיע להסכם. ואולם בניגוד ליהודים, רוב קטן (51%) מעריכים כי הרשות הפלסטינית מעוניינת בכך. פילוח של תשובות היהודים לפי מחנות פוליטיים העלה כי בין אלו שהגדירו עצמם ימין רק 37.5% סבורים כי ממשלת ישראל אינה מעוניינת להגיע להסכם, לעומת רוב ברור בקרב המרכז והשמאל (70% ו־91% בהתאמה).
כשמדובר ברשות הפלסטינית, יש רוב בימין ובמרכז המעריך שהיא אינה מעוניינת בהסכם (89% ו־77% בהתאמה). בשמאל חושבים כך רק 49%, אבל שיעור זה בכל זאת גבוה משיעור אלה החושבים שהיא מעוניינת בהסכם (40%). כלומר אפילו בשמאל הערכת כוונות היריב היא יותר שלילית מחיובית.
זה מצביע על אובדן האמון בכל הסדר שהוא - אזורי, דו־צדדי או מייד אין טראמפ. אלו תנאים אידאליים ליצירת תהליך חלופי: יוזמה שתוביל להסדר ביניים או הסדרים מקומיים או אפילו לגיבוש תוכנית ימין לסיפוח ואוטונומיה חלקית. נתניהו לא שם. הוא אמר השבוע שהוא לא צריך חיזוק מימין כי הוא הימין והוא מספיק חזק, אבל הוא עדיין עסוק בבלימה ולא בהובלה. נתניהו יודע שאם ינסה להוביל את רעיונות הימין למרות הביקורים הרבים, הוא יגלה שהוא בודד ברעיונותיו. זה הבידוד המדיני. הבידוד של התפיסה החלופית להסדר חלוקה. ההישג של נתניהו הוא קבלת ישראל בעולם גם כשאין כל התקדמות לשום כיוון, ולכן זה מה שמעודד אותו לשמר את המצב ולא לשנות אותו.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]