לפני חמישה ימים התחשק לי לצאת קצת מן הבידוד המדיני, וחשבתי לעצמי שתרופה סבירה תהיה חיבוק עם מיליארד ורבע בני אדם בערך. קמתי ונסעתי למפגש עם ראש ממשלת הודו, שהגיע לביקור. היה לי מכתב הזמנה משגרירות הודו, ואכן פניתי לכניסת בעלי ההזמנות, אבל התברר לי שאני תמים. כשהגעתי, במועד הנקוב, כל המקומות לבעלי ההזמנות המיוחסים כבר היו תפוסים. פניתי לכניסה הרגילה. נפלתי לתוך אולם ענק ובו אלפי כיסאות, ועל כולם כבר יושבים אנשים ונשים, ורבים מאוד גם עומדים סביב ובכל המעברים. זה היה אירוע שאליו זרמו המוני יהודים שהם או הוריהם עלו מהודו וחיים בארץ, וגם עובדים הודים זרים המצויים בישראל. בסוף מישהו הכיר אותי ונתן לי מקום שששמר לידו. כך זכיתי לחוויית ההשתתפות במפגש הזה, מתוך לבו של הקהל הנלהב, שרובו, כך התרשמתי, היה דווקא אותם שוהים הודים בישראל.
האולם היה גדוש, הרבה מעבר למידה והרבה מעבר לכל שיקולי ביטחון. אנשים בקהל הניפו דגלי ישראל ודגלי הודו. יותר דגלי הודו. המון יוצר אווירה מרגשת. כך בהופעה של גברת ספירס או של גאנס אנד שושנים, וכך גם כאן. היות שלא הייתי בגולדן רינג, ראיתי את המופיעים על הבמה מרחוק וכדמויות קטנטנות. בסדר, היו מסכי ענק בכל פינה. רמקולים השמיעו מוזיקה הודית עוצמתית, והמנחה הודיעה שאנו עומדים לחזות בריקוד פטריוטי של להקה הודית שמבטא את הקשרים בין הודו וישראל. הריקוד פרץ, התלבושות נצצו, ובסוף הריקוד גם נפרשו דגלי הודו וישראל, גולגלו והונפו, והקהל הריע במין תרועה קצובה ששמעתי לראשונה בחיי.
בכיסאות שלפני ישבו שני דוקטורנטים מהודו, הם לומדים באוניברסיטה העברית בירושלים: אחד מהם מתמטיקה, והשני כימיה. אני נזכר שלאחרונה דורגה האוניברסיטה העברית במקום ה־11 בעולם בלימודי מתמטיקה, ומבין מדוע סטודנט מתת־יבשת ענקית ועתירת אוכלוסייה כמו הודו נוסע ללמוד במדינה בעלת שמונה מיליון תושבים ובלי שטח.
הקהל העצום מצלם בטלפונים בלי הרף. אני מלא כבוד לסוללות שעומדות בעומס. היות שאני בשורות האחרונות, אני רואה מולי כל הזמן יער של ידיים מונפות ומסכים מוארים, הקולטים את המתרחש על הבמה ומכניסים אותו לשבב הזיכרון של המצלמה. זה אירוע שמתועד באלפי סרטונים.
כולם מחכים לשמוע ולראות את שני ראשי הממשלות, של הודו ושל ישראל, אבל עד שהם מגיעים יש עוד ועוד הופעות וריקודים של מוזיקה הודית, והנה עולה לבמה כוכב זמר הודי, סוקווינדר סינג' שמו. כל הקהל ההודי מכיר אותו, וכל הקהל צועק את המילים “ג’יי הו”. זה שם של שיר שתרגומו בערך “ניצחון לנצח”, מתרגם ומסביר לי היושב לצדי, לב ארן, צעיר ישראלי, מומחה להודו וגם כותב באתר “מידה” וב”מקור ראשון”. לתדהמתי, הוא יודע מספיק הודית כדי לתרגם לי אחר כך גם מנאומו של ראש הממשלה ההודי, ועוזרת בתרגום גם ישראלית שעלתה מהודו לפני 20 שנה ועדיין דוברת את השפה, שגם היא יושבת לידנו.
מצדי השני יושבים זיוה מרדכי ובעלה מרדכי מרדכי, שניהם עלו מהודו, אבל הם לא מבינים שום שפה הודית. הוא עלה מחבל קוצ’ין שבהודו בגיל 4, בשנת 1952, והיא בגיל 8, ב־1969. הביקור הזה של ראש ממשלת הודו חשף לפנינו לרגע גם את הקהילה של יהודים שחיו בגלות הודו, ומזמן נעשו ישראלים. לי נחשפה גם העובדה ששם משפחה כמו מרדכי, או אברהם, שמה של זיוה לפני הנישואים, היו שמות של משפחות יהודיות במקומות שאנחנו כמעט לא סופרים במניין תפוצות ישראל.
סוף־סוף עולים שני ראשי המדינות, הענקית והזערורית, נרנדרה מודי ובנימין נתניהו, לבמה. התרועות באולם מסכנות את התקרה. אם אירוע היסטורי הוא רצף רגעים שכל אחד מהם לא מובן כשאתה נמצא בתוכו, אולי זה עוד רגע כזה.
הם מניפים ידיים שלובות אל על, הם מתחבקים, ואני יודע שמיליארד ורבע הודים רואים את זה בטלוויזיות בבתיהם ושומעים את כל דברי השבח והבטחות הידידות לישראל של ראש הממשלה שלהם. אני מצדי מזכיר לעצמי שהאדם שאני רואה על הבמה בגני התערוכה בישראל מייצג את אותם מיליארד ורבע בני אדם, והנה הוא כאן מולי, והוא אומר שהוא אוהב את העם היהודי ואת ישראל כל כך הרבה פעמים, עד שיהודי ששומע זאת מתחיל להרגיש שהוא נמצא במחוזות נפשיים המביכים אותו, ומהר מנחם את עצמו שיש לנו עוד מספיק שונאים.