אבי גבאי מבטיח “לייצר מדינה טובה יותר”. איני יודע למה הוא מתכוון, אבל בדבר אחד אני בטוח: גם הוא וגם עמיר פרץ רוצים לקדם את חלום הבלהות שקודמיהם בראשות מפלגת העבודה החלו בו. זה קרה לפני כ־25 שנים, כאשר ממשלת האשליות, בהובלת יצחק רבין, המיטה עלינו את אסון אוסלו, וזה נמשך כאשר מנהיגים אחרים הובילו לנסיגות מרצועת הביטחון בדרום לבנון ולגירוש המוני יהודים מגוש קטיף ומצפון השומרון.
רק בדבר אחד הם “נכשלו”; במסירת רמת הגולן לידי הסורים תמורת “שלום” עם משפחת אסד. וכדי להיות בטוח שאיני טועה בעניין זה, חזרתי לראיון שנערך באותם ימים עם פרופ’ חיים שקד, מזרחן בעל שם עולמי, מי ששימש, בין השאר, גם דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. בשיחה שקיימה עמו סמדר פרי הוא ביקש להבהיר שריצת האמוק של אלה, שעדיין לא הפנימו שהפלסטינים הוליכו אותם שולל ושהם לא באמת מתכוונים להסתפק בנסיגה מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, עלולה להסתיים באסון נוראי.
פרופ’ שקד צדק, כמובן, והימים האלה מוכיחים שאם חזונם של רבין וחבריו היה מתממש, “חפצים מעופפים” - מונח שטבע מנהל לשכתו של אריאל שרון ערב הנסיגה האומללה מגוש קטיף - היו נוחתים בטבריה ובסביבותיה. אבל איש מן התומכים, בזמנו, בנסיגה מרמת הגולן לא התנצל עד היום; כשם שאהוד ברק לא ביקש סליחה על מה שעולל למדינת ישראל בנסיגה המבישה – בעיקר משום שהיא נעשתה ללא הסכם עם הצד האחר – מדרום לבנון; נסיגה שהולידה את האינתיפאדה השנייה ואת המלחמה המדממת מול חיזבאללה. ועוד לא אמרתי דבר על אלה שעמדו מאחורי ההתקפלות המכוערת מגוש קטיף ומצפון השומרון.
בכל מקום אחר בעולם, האחראי למצעדי האיוולת הללו היה חוזר לביתו ולא יוצא מן הפתח עד יומו האחרון. לא אצלנו. כאן אין נטילת אחריות אישית. איש לא מכה על חטא. לא אלה שהובילו את המהלכים מול הסורים שכשלו רק משום שהנשיא הסורי התעקש על כך שהנסיגה תהיה עד לשפת הכנרת, ולא אלה שהובילו למהלכי הסרק מול הפלסטינים. חיזוק לדברים הללו מצאתי בימים האלה בסרטו הדוקומנטרי של ניר ברעם “הארץ שמעבר להרים”. הוא ביקר שם לראשונה – ואז התבררו לו כמה אמיתות שזעזעו את אמונתו במתווה השלום שאביו, עוזי ברעם, היה בין מוביליו.
עוזי ברעם פשוט גמגם בתשובותיו לשאלות שבנו הטיח בפניו – וזה היה ממש מביך. מנהיג שהוביל אותנו לעבר אסון לאומי בלי ששוחח אי פעם עם פלסטינים כדי לשמוע מפיהם שמה שהם רוצים הוא לחזור למקומות שבהם התגוררו אבותיהם; גם לכפרים הרבים שעל חורבותיהם בנויה כיום תל אביב; ובעצם לאדמות שעליהן הוקמו בנייני האוניברסיטה, מרכז רבין, בניין העירייה – וגם ביתו של עוזי ברעם.
אז מכאן אני חוזר לשני המנהיגים החדשים שמתמודדים עתה על לבו של ציבור שרוצה לחזור ולאמץ אל לבו תקוות כזב: חדלו מהנהירה לעבר עתיד שאין בו שלום; מדינתו של העם היהודי איננה יכולה לשאת עוד ניסיונות שווא.
עמיר פרץ צריך, לפחות, ללמוד מן הניסיון הכושל שלו בסיבוב הקודם; שהפזיזות היא מן השטן. ואת זה צריך לזכור גם מי שמתגורר כיום בווילה בצפון תל אביב.