השבוע שרף את הרשת קטע קצר מתוך מופע מחווה שנערך לכבוד סטינג. בקטע המדובר ניתן לראות את הזמר הפורטוריקני הנודע חוזה פליסיאנו עולה לבמה ומחריב באמצעות מיתרי קולו ומיתרי הגיטרה האקוסטית את השיר הקלאסי של סטינג “Every Breath You Take". הביצוע היה כל כך נורא עד שגרם להתכווצויות בלתי־רצוניות בבטן.
בין אלפי האנשים שמילאו את האולם שבו התקיים הטקס היה גם סטינג, בכבודו ובעצמו. הוא ישב בשורה הראשונה ונאלץ לחזות מקרוב בטבח המוזיקלי שפליסיאנו מבצע בשירו. ההבעה שהתקבעה על פניו של סטינג היא בעצם הדבר שהפך את קטע הווידיאו לוויראלי. אף על פי שניסה לשמור על פני פוקר, אי אפשר היה שלא להבחין במצוקה הגדולה שהוא חש. ההתכווצות של גבותיו והמבט הנדהם אמרו הכל. או אולי יהיה יותר נכון להגיד: צרחו הכל.
את אותה ההבעה בדיוק גם אני סוחב זמן מה. זו הבעה שנוצרת כתגובה ישירה לזיופים. היא נוצרת כשאתה מביט בחוזה פליסיאנו מזייף שיר שלך, והיא נוצרת גם כשאתה מביט על חייך ורואה איך הם מזייפים, חורקים.
זה כבר הרבה זמן ככה. אני מתעורר כל בוקר ולא ממש מבין איך הגעתי לכאן - לקומה השנייה של בניין גנרי, בשכונת רמת אביב הגנרית, בצפון החדש והגנרי של תל אביב. אני קם ועושה את מה שאני צריך לעשות בתור אדם בוגר, אבא ובעל. אני לוקח נשימה ארוכה, משחרר את האוויר לאט, קופץ אל תוך המציאות שלי ומתחיל לתקתק דברים.
אני פועל על אוטומט: מוציא את הכלב לטיול בוקר, מכין את הילד לגן בלי לחרוג מההוראות שיועצת ההורות נתנה, לוקח את הילד לגן, ממלא דלק בדרך חזרה מהגן, לוקח חשבונית מס, חוזר הביתה ושם אותה במגירה של ההוצאות החודשיות, מרים את הטלפון, מתקשר להוט לבטל ערוץ ילדים שהילד כבר לא רואה, מתקשר לבעל הבית לדווח על עוד בעיית חשמל בדירה, הולך לסופר עם רשימה, חוזר מהסופר ושם לב שלא באמת שמתי לב לרשימה, חוזר לסופר, קונה את הדברים שהחסרתי בקנייה קודם, חוזר הביתה, מסדר את המצרכים במקרר ובמזווה, הולך לכיוון חדר העבודה ובדרך נתקל בעצמי במראה שבמסדרון.
ואז אני נעצר, מתבונן בעצמי ומבחין שעל פני הבעה בדיוק כמו זו של סטינג. מישהו ששואל את עצמו ״מה אני עושה פה?״. אני יודע, כל הדברים שאני מדבר עליהם אלה התפשרויות שלך כאדם בוגר. אבל זה כל כך קשה לי. כאילו אני רוצה לתפוס את אמא שלי ולשאול אותה: ״למה לא אמרת לי שזה הולך להיות כל כך מסובך? אם היית אומרת, מראש הייתי מגיע בגישה אחרת״.
אני עושה את כל מה שצריך לעשות, אולם מרגיש כל הזמן את המאבק להשתחרר מלפיתת החנק של החיים הבורגניים. אבל שלא יהיו טעויות, זה לא שהייתי מעדיף להתעורר במקום אחר כרווק נטול צאצאים, ממש לא. וזה לא שאני לא מעריך את הסדר והמשמעת שבחיי. אני יודע שבזכותם השגתי הרבה הישגים והגעתי למקומות שמעולם לא חשבתי שאהיה בהם.
ילד שהלך לאיבוד
מנקודת מבט מספרית, אני מזהה מערכת יחסי גומלין הדוקה בין לפיתת החנק של הבורגנות לבין השכר שאני מרוויח, חפצים שאני רוכש, מספר הפעמים שאני טס לחו״ל, מספר הפרויקטים שאני מעורב בהם ומספר המילים היומי שאני כותב. ככל שהלפיתה מתחזקת עם הזמן, כך המספרים עולים. אני יודע להעריך ולהוקיר את זה, אבל מרגיש כמו ילד שהלך לאיבוד בדיזנגוף סנטר ונמצא בעמדת המודיעין ליד איש הביטחון של הקניון שמכריז ברמקולים: ״נמצא ילד בשם ליאור, מי שאחראי עליו נא לגשת בדחיפות לעמדת המודיעין״. ואני עומד שם ומחכה שמישהו יבוא לאסוף אותי, יחזיק לי את היד, יגיד שהכל בסדר וייקח אותי למקום אחר.
לפני כמה ימים התעוררתי באמצע הלילה ולא יכולתי לחזור לישון. הדלקתי טלוויזיה על ערוץ נשיונל ג׳יאוגרפיק ששידר תוכנית משונה על אנשים שחוו ״חוויית סף מוות״. כאלה שהיו במוות קליני, כבר הוכרזו כמתים, ולפתע חזרו לחיים.
הם סיפרו מה עבר עליהם באותם הרגעים. דבר אחד היה משותף לכולם: ברגע המוות הם כאילו יצאו מהגוף שלהם, ריחפו באוויר והביטו על עצמם מלמעלה. אחת סיפרה בפרטי פרטים איך התבוננה בעצמה שוכבת על שולחן הניתוחים בחדר הניתוח. היא ציטטה במדויק מה אמרו הרופאים בזמן שניסו להציל את חייה (אחר כך זה גם אומת עם הרופאים שאמרו שזה בדיוק, מילה במילה, מה שהם אמרו).
אחר סיפר איך לקה בהתקף לב במכונית, נשמתו יצאה מגופו והוא הביט מלמעלה על הפאניקה שהשתררה באוטו המשפחתי. הוא ראה איך בני משפחתו החלו לבכות והזעיקו אמבולנס שבאמת הגיע מהר ולקח את גופתו. ״התחלתי לרחף, הסתכלתי על הגוף שממנו יצאתי וראיתי את כל מה שהתרחש, כמו מי שצופה מהצד בתדהמה על הנעשה בחייו", הוא הסביר.
זה ממש הדהים אותי. ״וואו, בדיוק ככה אני מרגיש ביומיום, צופה מהצד שמביט בתדהמה על הנעשה בחייו״, אמרתי לעצמי והסתובבתי לצד השני. מהר מאוד חזרתי לישון.