מחנה השמאל המצומק הצליח באופן מרשים להפוך לאחרונה את שתי המילים “הדתה” ו”גוש” לשכיחות ולהציף בעזרתן את השיח הציבורי. די במילים אלו על מנת לעורר מרבצם את פחדי מחנה הימין הגדול והמבוסס ולערער את ביטחונו. המילה הדתה, כך על פי רוביק רוזנטל, היא מילה חדשה יחסית שחודשה על ידי האקדמיה ללשון בשנת 2007 ומהווה היפוכה של המילה חילון. המילה גוש, לעומת זאת, היא מילה עתיקה שפירושה בין השאר, על פי מילון אבן שושן, דברים המחוברים יחד. בימינו היא משמשת בתחום החקלאי, הגיאוגרפי, הרפואי ובתחום הפוליטי.
מכון מולד והורים רבים מתריעים לאחרונה מפני תהליכי הדתה ומתכוונים לתהליך שבו לימודי היהדות נכנסים לבתי הספר הממלכתיים באמצעות עמותות ימניות וכוללים בתוכם הטיות פוליטיות לאומניות ונטיות משיחיות. אבל המילה הדתה חורגת מהעניין של מערכת החינוך. היא למעשה שם קוד לתהליכי פוליטיזציה שמנסים לחדור לתחומים שנשמרו עד לאחרונה כממלכתיים, וביניהם גם המערכת הצבאית ובית המשפט. המילה הדתה הולכת יד ביד גם עם מגמות ההפרטה שמגבירות את התלות של המדינה בפעילותן של עמותות פרטיות בעלות אג’נדה צרה ומגמתית. בהמשך לכך, מילה זו מגלמת בתוכה את תהליך הסרת אחריותה של המדינה מתחומים שבהם היא אמורה לפעול מנקודת מבט המשרתת את כלל האזרחים.
פוליטיקאים שונים במחנה הציוני מדברים על הקמתו של גוש פוליטי לקראת הבחירות הבאות על מנת להוריד את הליכוד והבית היהודי מהשלטון. אלא שעל מנת שגוש זה יהיה קוהרנטי ומשמעותי, חשוב שהוא ייבנה באופן מושכל ויגובש סביב התנגדויות ברורות לכל המשמעויות השליליות של תהליכי ההדתה.
בתוך כך צריכים להיכלל סיום הכיבוש, חיזוק מדיניות הרווחה ויציאה נגד מגמות הפוליטיזציה של המערכות הממלכתיות הפוגעות בדמוקרטיה הישראלית. גוש מאוחד יוכל לפעול באופן נחוש ולהציב אלטרנטיבה לשלטון רק אם יציג באופן החלטי את הקשר בין הגורמים הללו ויראה נכונות לפעול בנחישות נגדם.
בהמשך לכך מצטמצמות המפלגות שפוטנציאלית יכולות להצטרף לגוש. את יאיר לפיד, שהכריז כי אין תהליכי הדתה ועסוק בליצור מסך ערפל על הבעיות המהותיות של מדינת ישראל תוך קריצה לימין, לא ניתן להכליל בגוש כזה. באותו אופן גם את מפלגתו של משה יעלון, שמציג עמדות נציות מאוד, אין לקחת בחשבון.
קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה יתחיל מחר בבוקר עם היבחרו של היו”ר החדש. השותפות הפוטנציאליות שלה לגוש הן משה כחלון, שנמצא עמוק בתוך קמפיין בחירות משל עצמו ובראיונותיו אינו מסתיר את סלידתו מראש הממשלה; אהוד ברק שמתחמם על הקווים, אורלי לוי־אבקסיס שעסוקה בהקמת מפלגה חברתית, וכמובן ציפי לבני שהפכה לשותפה טבעית של מפלגת העבודה. בראייה ארוכת טווח הרכב כזה של הגוש לא יעורר התנגדות אף מצד המפלגות החרדיות.
נכון הוא שחלק מהשותפות הן בבחינת גנרלים ללא חיילים, אך אלו יבואו הן בעקבות הימצאותם אנשים ראויים רבים במחנה אחד והן בעקבות הצגתן של עמדות חד־משמעיות החותרות לצדק חברתי, הסדר מדיני וחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.