נדמה שהסיסמה המאפיינת לא פעם את התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו היא “המדינה זו אני”, כמו זו שיוחסה לקיסר לואי ה־14, אף שהבית ברחוב בלפור צנוע יותר מארמון ורסאי. לא היה כאן ראש ממשלה שריכז כל כך הרבה סמכויות ומשרדי ממשלה; ראש ממשלה שנראה שהוא משפיל את שריו במקום לשתפם בתהליך קבלת ההחלטות; לא אופתע אם מה שהיה קרוי בממשלות עבר “המטבחון” (ראש ממשלה ושלושה שרים שמקבלים את ההכרעות החשובות) - מתרחש עתה במטבח של רעייתו שרה נתניהו.
בליכוד יש בוודאי המייחלים ליום שאחרי, אך אין את מי שיש לו העוז לקדם מהלך זה. נתניהו מכהן יותר שנים ברצף כראש ממשלה מאשר כל קודמיו, כולל דוד בן־גוריון. הרצף הנוכחי הוא בן שמונה שנים, ועוד ידו נטויה. למען הנצחת השלטון, נראה שהוא משתלט אט־אט על התקשורת. את סמכויות הרשות השופטת הוא משתדל לקצץ בסיועה האדיב של השרה איילת שקד. לאופוזיציה הוא עשה רצח אופי, וכל מי שלא אומר אמן למדיניות ההתנחלויות והנצחת הכיבוש - מוגדר כ”לא פטריוטי” ו”בוגד”. המיעוט הערבי חי בדה לגיטימציה מתמדת, שבאה מראש הפירמידה. כמו כן, על פי מדדים בינלאומיים יוקרתיים, ישראל נחשבת לדמוקרטיה פגומה.
זכותו של נתניהו להתמודד על המשך ראשות הממשלה; אך חובתה של האופוזיציה לא לראות במנהיגותו מכת גורל ולעשות כל מאמץ להחליפו. ישראל במצב ביטחוני גרוע, עם סיכונים חדשים מצד חיזבאללה, חמאס ובעלי בריתם. המעמד הבינוני סובל, ודירות לזוגות צעירים - אין. מעולם לא הייתה ישראל כל כך מבודדת בעולם בגלל מדיניות הכיבוש. אפילו נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כבר לא בכיסו של נתניהו. במצב הנוכחי אין מי שיכול באופן ריאלי להתמודד מולו. ליאיר לפיד יש סיכוי נמוך. מפלגת העבודה, שהיום תבחר מנהיג חדש שיעמוד בראשה, נאבקת על קיומה. אנשים מוכשרים מסרבים להירתם לפוליטיקה הנוכחית.
במצב זה רצוי שתקום בישראל מפלגה או תנועה חדשה, התארגנות של כוחות שרוצים שישראל תחיה לפי עקרונות מגילת העצמאות, תחתור לפתרון שתי המדינות במקום למדינה דו־לאומית ותתחבר לעולם למען כלכלה משגשגת.
חשוב שאנשי שמאל־מרכז עם יכולות להנהיג את המדינה יניחו את האגו בצד ויתאגדו למפלגה דמוקרטית בישראל. הרפובליקה היא כבר של נתניהו ושל הקואליציה הרפובליקנית שהוא מנהיג עם בנט וליברמן. “מסיבת תה” ישראלית. התנועה הדמוקרטית הישראלית צריכה לקום על בסיס אידיאולוגי, לא רק למען החלפת נתניהו, אלא גם למען הצלת הזהות היהודית הדמוקרטית של ישראל. רצוי שתכלול את מי שינצח בפריימריז בעבודה, ואליו יוכלו להצטרף ציפי לבני, לפיד, משה כחלון ואנשי ביטחון בדימוס כגון גבי אשכנזי ויובל דיסקין, ראשי המגזר העסקי כמו יוסי ורדי וחמי פרס ואנשי רוח כמו טליה ששון ודויד גרוסמן. דמוקרטים ישראלים למען דמוקרטיה ישראלית. מה שהתאפשר בפריז - יכול לקרות גם בירושלים.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה – מנהיגים צעירים".