בשבוע שעבר נחשף ב"ידיעות אחרונות" מכתב נדיר בחריפותו, ששלחה נציבת שירות בתי הסוהר, עפרה קלינגר, ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה. זה קרה כמה ימים אחרי שחרורו מהכלא של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ולקלינגר היו טענות קשות אל ועדת השחרורים - לא על החלטתה לשחררו, אלא על הדרך שבה בחרה לעשות את זה. "קביעותיה של ועדת השחרורים, שבאו בחסות העובדה שחלק ניכר מהחומרים שהוצגו בפניה נקבעו כחסויים, לאור החשש לפגיעה בהליכי הבדיקה המשטרתית שנפתחה בעניין הוצאתם של חומרים מבית הסוהר על ידי אולמרט ועורכי דינו, הינן קביעות חסרות בסיס עובדתי כלשהו והן צוטטו מתוך הקמפיין שנערך בחסות עורכי דינו ומקורביו של אולמרט", האשימה הנציבה.
קלינגר הוסיפה עוד שאולמרט לא כיבד "את כללי ההתנהגות שעליהם סיכם עם גורמי הביטחון", וכי "אין שחר לטענה, שאותה קיבלה הוועדה, כי הוצאת החומרים (מתוך הספר שכתב – ק"ל) הייתה ידועה למפקד הכלא ולמפקדת האגף". "טענות האסיר ובאי כוחו, שלפיהן לא ידע כי חל איסור על הוצאת החומרים מבית הסוהר, הינן בלתי נכונות בעליל וההוכחה לכך מצויה במסמכים החסויים אשר הוגשו לוועדה על ידי באי כוח היועמ"ש לממשלה", העירה וסיימה בעקיצה שלפיה "גם על שופטי ועדות השחרורים צריך לחול מוראו של הדין".
זה מכתב שהיה צריך לעורר כאן רעש גדול ממה שהתעורר בפועל, וזה קרה בין השאר בחסות האווירה שהצליח לייצר קמפיין ה"עושים לו עוול" שהתנהל כאן בשבועות האחרונים.
הכל כאן שחור או לבן
בכלל, בשיח הציבורי שלנו אין בדרך כלל ולו גוון אחד של אפור. הכל שחור ולבן, 0 או 100, רע או טוב, ימין או שמאל. אין שום דבר באמצע, אין יכולת להכיל מורכבות. רגע אחרי שהורשע היה אולמרט האיש המושחת עלי אדמות, ועכשיו – לאחר שחרורו - עברנו בכל הכוח לצד השני. כעת ברור ש"נגרם לו עוול", ש"הוא שילם את חובו וצריך לעזוב אותו", וש"רודפים אותו סתם". לרגע כמעט אפשר לשכוח שמדובר במי שהורשע בשורת עבירות של מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קבלת שוחד ושיבוש מהלכי משפט.
אבהיר כבר כאן: לו הייתי יושב בוועדות השחרורים, אולמרט וחבריו לבית הכלא לא היו צריכים להתאמץ הרבה כדי לזכות בהפחתת שליש. למה? כי יש כוח גדול ביכולת של המדינה להנחית את ידה בכוח כשצריך, ולדעת להרפות כשאפשר. ובשחרור מוקדם יש מסר של המדינה למי שחטאו ונענשו ומבקשים להסתכל קדימה. יודעים מה? זה לא נגמר רק בשחרור המוקדם. לא הייתה בעיה גדולה לוותר לאולמרט על האיסור לצאת מהארץ, הוא לא יברח לשום מקום, וגם על הצורך לחתום בתחנת משטרה פעם בשבועיים. כל זה נכון בתנאי שנשמר ערך חשוב אחד: השוויון. בתנאי שאם מוותרים לאולמרט, מוותרים לכל מי שנמצא במעמדו. לא במעמדו כראש ממשלה לשעבר. במעמדו כאסיר שיצא מהכלא.
לפני שבוע החליט נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לתת לאולמרט את ההקלות הללו. למחרת פניתי לבית הנשיא וביקשתי לדעת כמה אסירים עוד זכו להטבה הזו. בבית הנשיא לא הצליחו לתת תשובה בטענה שהאופן שבו נרשמים הדברים במחשב מקשה לחלץ ממנו את הפונים לפי פילוח ההקלה שקיבלו. אני רוצה להאמין שכך הדבר, ועדיין, כשאולמרט מקבל הנחה שבית הנשיא לא יודע להגיד כמה אסירים עוד זוכים לה, הסיפור הזה מותיר תחושה חמוצה של איפה ואיפה. של מי שיש לו עורכי דין ותקשורת ויכולת להרים קמפיין, ושל מי שאין לו את כל אלה. של מבחן שאנחנו יודעים כמה קיבל בו אולמרט ואין לנו מושג איך יצא ממנו בוזגלו.