האם ראוי שהמדינה תצא חוצץ נגד כל ביטוי של שנאה בלי קשר למחיר שתשלם?

המקרה של המיליארדר ג’ורג’ סורוס בהונגריה זימן לישראל דילמה מעניינת, אם כי לא חסרת תקדים. סורוס חותר לשינוי מדיניותה של הונגריה. הוא חותר לעשותה למדינה זמינה יותר למהגרים. יש לו כסף רב, המאפשר לו לתפעל קמפיינים ועמותות. יש לו סדר יום, המנוגד לזה של הממשלה ההונגרית. יש לו כוח, אבל גם לממשלת הונגריה יש כוח. היא בחרה להכות בקמפיין אגרסיבי, הקורא להונגרים לא לתת לסורוס לצחוק אחרון.
 

לכאורה, לישראל לא צריך להיות עניין בעימות הזה, אלא שעניין כזה התעורר. כך, משום שסורוס הוא לא סתם עשיר אמריקאי, אלא יהודי ממוצא הונגרי, ומשום שראש הממשלה בנימין נתניהו ייצא בקרוב לבקר בהונגריה, שהפוליטיקה שלה רוויה נימות אנטישמיות, ומשום שיש לא מעט דמיון בין מה שסורוס מנסה לעשות בהונגריה לבין מה שהוא מנסה לעשות בישראל. 
 

שגריר ישראל בהונגריה החליט למחות נגד הקמפיין הממשלתי, שאבחן בו נימה אנטישמית. הוא לא בהכרח טועה. ראש ממשלת ישראל שינה את ההחלטה, והגינוי להונגרים נהפך לגינוי לסורוס. גם את סורוס יש סיבות טובות לגנות. כלומר, זה מקרה מוכר שבו כולם צודקים. גם אלה הסבורים שעל ישראל להזהיר מפני כל נימה של אנטישמיות נגד כל יהודי. גם אלה הסבורים שסורוס, יריב ערמומי הפועל לפגוע בישראל, הוא אחד היהודים האחרונים הראויים להגנה ישראלית. 
 

שאלה מעניינת: האם כל יהודי, ולא משנה מה יעשה, ראוי שישראל תגן עליו? האם כל ביטוי של שנאה, ולא חשוב מה המחיר לישראל, ראוי שישראל תצא חוצץ נגדו? נסו להיאחז בשני הסיפורים הבאים בכדי להשיב על השאלה הזו. יש, כמובן, הרבה יותר משניים. 

סיפור אחד: ביולי 1970, נחת המאפיונר מאיר לנסקי בישראל, ובמהרה ביקש להתאזרח ולהשתקע בה. כיהודי, כך טען בפני בג”ץ לאחר שהמדינה סירבה לקלוט אותו, הוא זכאי למקלט על פי חוק השבות. ואכן, קבע השופט שמעון אגרנט, “זכות העלייה, המוענקת לכל יהודי לפי חוק השבות, ושמאחוריה עומדת שאיפת העם עתיקת היומין של ‘ושבו בנים לגבולם’, היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה”.

עם זאת, אגרנט פסק נגד לנסקי ואישר את ההחלטה למנוע ממנו להיעשות ישראלי. “סכנה לשלום הציבור”, כך כינה את הפושע. בעיניו, זכותו של הציבור היהודי בישראל לחיים ללא פשע קודמת לזכותו של היחיד היהודי המתדפק על דלתה.
 

סיפור שני: בשנת 2015 נמנו מאה שנים לרצח העם הארמני בידי הטורקים. ישראל בילתה את השנים הללו בהכחשה מדעת. מעולם לא הכירה בזוועה באופן רשמי. ההשוואה למאורעות האימים של השואה, הטענה על חובה מוסרית, היחסים המידרדרים עם טורקיה, הזמן שחלף - כל אלה לא הזיזו את הממשלה מעמדתה הקשוחה. בעיניה, זכותו של הציבור היהודי בישראל לחיות בביטחון במרחב המסובך של המזרח התיכון קודמת לחובתה של ישראל להכיר באירוע היסטורי. 
 

אפשר, כמובן, לחלוק על החלטותיה של ישראל, הן בשאלת המקלט הבטוח של לנסקי והן בשאלת השואה הארמנית. אפשר לחלוק על החלטתה של ישראל גם בעניינו של סורוס. אבל המדדים צריכים להיות סבירים: לא מי קיבל את ההחלטה (נתניהו, ולכן היא מן הסתם שגויה), ולא במי נוגעת ההחלטה (מבקר חריף של ישראל, ולכן היא מן הסתם נכונה). 
 

מהם מדדים סבירים? כדאי לשקול מה התועלת לישראל מביקורת על הונגריה, ומה הנזק שייגרם לה. כדאי לשאול עד היכן מגיעה חובתה של ישראל להגן על סורוס, והיכן היא נגמרת. כדאי גם להבחין בין קמפיין אנטישמי לבין קמפיין שנודף ממנו ריח לא נעים, אבל אינו מגיע לכדי אנטישמיות גלויה ובוטה. ועוד כדאי להבחין בין יהודי שנפל קורבן להתנכלות מרושעת לבין יהודי שמתגרה בציבור גדול, ומן הסתם מצפה לספוג חבטה נגדית.

סורוס התגרה בהונגרים. סורוס נוהג להתגרות גם בנו. בעצם, גם כאן אפשר היה להעלות את הקמפיין “בואו לא ניתן לסורוס לצחוק אחרון”, כי השבוע, לנוכח המהומה הדיפלומטית שהצית בישראל, הוא בטח פרץ בצחוק גדול.