אני: "בטח, יקירתי. אני מאושר שאחרי כמעט שישה עשורים, הגעתם אלי. במה אני יכול להזיק לך?"
מורן: "אני אשאל כמה שאלות, אתה תשיב, ואני אעריך אם תשיב תשובות כנות. אני אקליט את השיחה ברשותך".
אני: "הרשות נתונה. תקליטי, וגם תפרסמי בפייסוש, אינסטוש, טוויטוש, בטינדוש, בגריינדוש. אני בעד גילוי נאות. למה את צוחקת?"
מורן: "התשובה שלך הצחיקה אותי. בוא נתחיל".
אני: "רגע, תני לי להזמין תפוגזר וקפה קר, ולבדוק אם יש לי מספיק סיגריות בחפיסה לראיון הזה".
מורן: "זה לא ראיון, זה סקר. איפה אני תופסת אותך?"
אני: "יופי של שאלה. רק תני לי לתקן אותך, היית חייבת לשאול: 'איפה זה תופס אותך?', כמו רפי רשף. לשאלתך, אני במשרד".
מורן: "אני שומעת רעש מסביב, אתה יכול לתפוס פינה שקטה?"
אני: "קשה כאן. כי בדיוק עכשיו נפל לי יוסי למשקוף של העין. את יודעת שהוא ביטל שיעור שחייה לנסיך, בלי להודיע לי?"
מורן: "המשרד שלך בבריכה?"
אני: "לא, ממש לא. המשרד שלי זה שולחן בקפה. יש לי קושאן אצל חיים, שתמיד שוכח מה שאני מבקש, אבל שרונה מטפלת בי. יאללה, בואי נרוץ".
מורן: "צודק. בן כמה אתה?"
אני: "58, בעזרת השם, השוטר והשופט".
מורן: "היכן אתה גר?"
אני: "אצל כיפוש בתל אביב, אבל הכל זמני בחיים. ייתכן שכאשר יתפרסם הסקר שלך, היא כבר תזרוק אותי צ'ורטי־ווז־נאייט. היום בבוקר היא הביטה בי על העוקם, הציתה סיגריה והתנפח לה וריד בצוואר. נשבע לך לא עשיתי לה כלום".
מורן: "אב לילדים?"
אני: "שלושה, שיהיו בריאים".
מורן: "במה אתה עוסק?"
אני: "בהישרדות. בין לבין אני מדבר שטויות בטלוויזיה, ברדיו, וגם מקשקש בעיתון. זה בסדר?"
מורן: "זה מצוין. אני כותבת תקשורת".
אני: "יותר עדיף טפשורת".
מורן: "או־קיי. אתה מצביע בדרך כלל? בבחירות הכלליות, לרשויות המקומיות, או לארגונים כגון ההסתדרות?"
אני: "עד 1984 נהגתי לפקוד קלפיות. אבל אז אמא אמרה לי שכולם רמאים. נאלצתי להסכים איתה. וגם הספר של ג'ורג' אורוול לא עשה לי טוב, וגם ראיתי את פואד ז"ל בלבנון, וזה עשה לי רע".
מורן: "ומה יקרה בבחירות הבאות? אתה תצביע?"
אני: "חס ושלום. אמא צדקה, הרמאים רק התחלפו. עכשיו נוספו גם גנבים מורשעים".
מורן: "איזו רשימה או מפלגה מבטאת את הדעה הפוליטית שלך?"
אני: "אני חף מדעה פוליטית. אבל אני אוהב לראות את איווט. הוא מזכיר לי את ג'ון גוטי, יום אחרי שהוריד את קסטלנו באיטלקית ברחוב 46 במנהטן. את נשמעת לי צעירה, אז בטח לא תכירי, אז טוני סופרנו. אותו את אמורה להכיר. אני אוהב את השיטה אצל איווט, אין עדי מדינה, כולם שותקים בחקירה, מספרים סיפורים על קייזר סוזה, והולכים הביתה, עד למשפט שיהיה אינשאללה ב־2026 ויסתיים ב־2039. אני אגיע לגבורות אז. בשאיפה, כן?".
מורן (צוחקת): "אתה נשמע מאוד ציני. מה דעתך על יאיר לפיד, ועל רשימת יש עתיד?".
אני: "רגע, לשאלה כזו אני חייב ללגום קצת תפוגזר וקצת קפה קר, כדי להיות ממוקד".
מורן: "קח את הזמן".
אני: "ובכן, מדובר בשרלטן ומגלומן, שמתייחס לאמת כאל המלצה בלתי מחייבת. האיש מאמין שמחשבה, חלום וגניבת דעת מייצרים מציאות מבריקה מבחינתו. הוא גם הפך להיסטרי בעקבות ניצחונו של אבי גבאי במפא"י, והתחיל לשקר הפקר־הפקר פטרושקה. 'אני יודע לנהל מו"מ קשוח', 'ולי יש ניסיון בקבינט בעת מלחמה'. הוא קצת שכח, יקירתי, שהתנגד להגדיר את צוק איתן כמלחמה, כדי לא לשלם פיצויים בהתאם. ועל הניסיון הקבינטי שלו כבר מבקר המדינה אמר את דברו. האיש רמאי במוצהר".
מורן: "וואו, וואו. עכשיו אתה כועס באמת, וכבר לא ציני".
אני: "ממש לא. אני מקנא בו. האיש מסוגל להונות מאות אלפי בוחרים כבר חמש שנים. לגבאי אומנם אין ניסיון, אבל הוא לפחות סיים תואר אקדמי. יאיר'קה היה רק רשום בבית ספר כמוני, בקושי סיים 10־11 שנות לימוד, אבל שאף להיות דוקטור בחאווה מבר אילן".
מורן: "אז אין סיכוי שתשקול את מועמדותו?"
אני: "לא נראה לי. אבל אמי תצביע לו. היא אומרת שהוא יפה. ואם כולם רמאים, אז לפחות היא בוחרת ברמאי היפה".
****
מורן: "היית מתלבט בין אבי גבאי ליאיר לפיד?"
אני: "לשניהם אין סיכוי. הם לא מסוגלים לנהל מדינה גם במונופול. אין להם מספיק חברים מושחתים; הם לא יקנו לי 15 צוללות ו־200 F־35; כמו ביבי, הקשישים לא מעניינים אותם, גם לא מצוקת הנכים; אין להם מחויבות לדאוג לבזק ולטייקונים; הם לא ימכרו אותי לחניוקים. ברור ששניהם היו רוצים למכור אותי, אבל החניוקים לא מאמינים ליאיר - ובצדק. ולגבאי כבר אין מה לתת, כי ביבי כבר נתן להם הכל, ושואף לתת להם יותר. אולי גם את תהיי שפחה באיזה כוילל, ואני אקרצף מקוואות בשבתות, כגוי של שבת רחמנא ליצלן".
מורן: "אני אציין עכשיו שלושה שמות של מנהיגים אפשריים, תבחר באחד מהם. אתה מוכן? יאיר לפיד, נפתלי בנט, אבי גבאי".
אני: "שלושתם זה ביטול תורה, לא מתאימים לכלום ושום דבר. לא הייתי בוחר בהם להיות יו"ר ועד הבית שלי, מחמת אי־התאמה ובעיות אמינות חמורות. למה לא הוספת את איווט? אמרתי לך שאני מאוהב באילוסטרציות לגנגסטרים. אם המדינה מנוהלת כמו ארגון פשע, וכך היא הרי מנוהלת, אז חובה שהפשע לפחות יהיה מאורגן, וגם אני אקבל חלק מהשלל. זה לא יפה שאת מתעלמת מהרוסי שלי. אמרתי לך כבר שאני אוהב את קומראד פוטינא?".
מורן: "לא, לא אמרת".
אני: "אז עכשיו אני אומר. אני אוהב פוטין. אני אוהב את האג'נדה שלו. איך שכל אופוזיציונר פתאום לוקה במחלה ומת, אללה ירחמו. בשביל מה משפטים, חקירות וכל השטויות? זה גם עולה המון כסף. וחוצמזה פוטין מטייל לבד, בלי אישה צמודה שהיא גם פסיכית לכאורה, ועושה ימבה שטויות. אצל פוטינא אין שטויות כאלה".
מורן (שוב צוחקת): "אז אתה גם לא אוהב נשים?"
אני: "אוהב. בטח אוהב, אבל נורמליות, את מבינה?"
מורן: "יש דמות פוליטית נשית שאתה מעריך?"
אני: "כן, בטח. מירי רגב".
מורן: "אמממ... מה אתה מעריך בה?"
אני: "את הבורות, קודם כל ולפני הכל. את היכולת לפלוט אוויר חם של טיפשות בכל הברה ומילה, אפס עשייה. יש לי תהייה מתמשכת: איך האישה הזו הגיעה לדרגת תא"ל בצה"ל? אם היא ישבה במטכ"ל, זה מסביר לי את האפסיות של דן חלוץ כרמטכ"ל ואת אודי אדם כגנרל. העייסק קורס, מורן יקירתי".
מורן: "אני רוצה לחזור ליאיר לפיד, ברשותך. אם תתבקש לבחור בין לפיד לבין נתניהו, במי תבחר?"
אני: "באף אחד. את דעתי על לפיד כבר אמרתי לך. וביבי עושה לי את החיים מעניינים. כל יום כותרת, עוד רגע אנחנו בתיק 9000. אני מאמין שיגיע למשפט. אני מאוד רוצה להיות כאן, כאשר רה"מ מכהן יימצא אשם בבית משפט, וילבש כתום. הכנסת כאגם הדרעק היא מוסד בזוי בשבילי, ובאמת שיהיה סבבה אם הקיבינימט הביטחוני־מדיני יתכנס אחת לשבוע במעשיהו. כמשקיפים יכולים להצטרף אריה־גנעב־צדיק־זכאי־תמיד וחיים כץ".
מורן: "אני חושבת שאתה טועה, מר קופמן. אם הוא יימצא אשם, הוא ייאלץ להתפטר".
אני: "אוי, התמימות שלך מקסימה אותי. מצד שני, אם יאיר ייתן לי אז קיוסק, או לפחות רישיון לגזלן בתחנה של הרכבת הקלה, למכור נקניקיות בעגלה, אז אני אצביע לו. אגב, יש לי עובד לעגלה, קוראים לו עובד מועלם. נכון שהוא אטי נורא, יקירתי, ועד שהוא יוציא נקניקייה מהמים הרותחים, כל הקהל יברח, אבל הוא נחמד. וגם ליכודניק".
מורן: "אני מאבדת אותך. ציינתי מקרה של הרשעה. נתניהו ייאלץ להתפטר".
אני: "נדמה לך. הוא יעדיף לשבת באגף האח"מים, לעומת המאסר הפתוח שהוא מרצה אצל רעייתו כבר יותר מ־25 שנה. הלו, ואנונו ישב פחות, על הרבה יותר. מצד שני, היא הרי לא תוותר לו, והיא תדרוש שגם היא תהיה אסירה איתו. הפשע משתלם רק למי שמשלם כפרה. את בראש שלך רק יאיר לפיד, היא בראש שלה רק רות בר. והוא משלם כל יום ויום, וגם אנחנו, מה לעשות?"
מורן: "טוב, סיימנו. אני מודה על זמנך".
אני: "תודה לך. תתקשרי יותר, אני אוהב להיות נסקר. ואני בניגוד למנהיג שלך, ממש לא אוהב את המדינה. שיעבור לך הכל ממול, תמצאי לך ג'וב לחיים, כי עם המנהיג שלך אין עתיד. יום טוב לך".
מורן: "יום טוב גם לך ותודה".
****
איזה כיף היה הסקר, אני ממש מרגיש שתרמתי לדמוקרטיה כאן. חזרתי לטוויטר רק כדי להיווכח שבבית שמש מתכננים השמדה המונית של כלבי רחוב באמצעות ירייה. זה הצעד הראשוני, ובהמשך אולי ישקלו בתל אביב לירות בשב"חים, שמשוטטים בין השעות 3:00־6:00 בבוקר.
אחותי אימצה כלב שחווה התעללות קוראים לו לואי. אפילו אמי שאלרגית לחיות שהן לא דג באקווריום עם מכסה, מרשה ללואי לרבוץ על הספה, שזה סוג של נס באבולוציה.
"רוני, הוא כל כך מחונך, ממש כלב טוב, והוא גם בלונדיני", היא מסבירה.
כן, מזל שאורלי הביאה לפחות כלב בלונדיני, כי אם היה שחור, אז שאלוהים ישמור. אז נתתי דרור למחשבותי בציוץ, שכולי תקווה שכנופיות הרוצחים יפצחו בירי דו־צדדי, ונספור קצת גופות שם. במקביל אני חולם שלהקת כלבי דינגו יפרצו לבניין העירייה. אני גם רוצה להיות נוכח, ולתעד את השפריצים של הדם על הקירות. חלאות, איזה פתרון סופי, ממציאים במדינה של יהודים, בעיר עם ציבור דתי. אלוהים, איפה אתה, קיבינימט?
כיפוש התקשרה. "מאמי, מה שלומך? איך אתה מרגיש? הכל בסדר?"
זה מיד נשמע חשוד. מה קרה, כיפוש? תתחילי מהסוף.
"אל תשאל מה קרה לי. דפקתי את האוטו".
רגע, רגע. איפה שמת את הכדורים של הלחץ דם?
"במגירה, חיים שלי. במגירה שלך. ולמה אתה צריך לבלוע כדור? לא קרה כלום".
לא קרה כלום? מה קרה לרכב שנכנסת בו? יש פצועים? מסתובב לי הראש.
"לא קרה לו כלום, נשבעת לך. אפילו לא רצה פרטים".
מה קרה לרכב שלך?
"סתם מכה בטמבון. קוראים לזה טמבון, לקדימה של האוטו?"
סתם מכה? או־קיי. איפה האוטו, אני רוצה לראות.
"השארתי לך בחנייה, שתיקח אותו לאשדוד. יש לי שם את דוד, האח של סולטנה, הבן של סוליקה. סולטנה היא האמא של הבעל של מרים אחותי, ואני מכירה אותו מהמושב. תיקח את האוטו אליו, הוא יטפל במה שצריך".
איזה מזל שיש לכם בשבט את כל בעלי המקצוע שיש בעולם. אצלנו באליטה, זה לא נהוג את יודעת?
"כן, אני יודעת. אצלכם באליטה, כשמישהו מת, אתם אומרים: יאללה הלך אז הלך. נו, ומה השאיר המנוח? מתי מחלקים את הסחורה? אתם לא דוגמה לכלום, כבר אמרתי לך".
את יודעת, כיפוש, אני מעדיף את כיפוש שלפני עשר שנים, שהייתה יפה ושתוקה.
"מאמי, אל תתחיל איתי. טפל באוטו. אני מחכה לעדכונים".
****
התקלחתי וירדתי לחניה. מיד הזעתי כמו מטורף. הטויוטה נראתה כמו רכב שספג טיל בבחמדון. מכסה המנוע גמור, הפגוש בספסל האחורי עם שאריות סרט הדבקה עליו. מתוקה, היא חשבה שאם היא תדביק, לא אראה. על המושג מקדם גרירה, היא לא שמעה. אם הייתה מצליחה להדביק את הפגוש, בשנייה שהייתה עולה על כביש 5, הוא היה עף לה לשמשה הקדמית בגלל התנגדות הרוח.
פתחתי את הדלת וחשכו עיני. בקבוקי שוקו, שאריות ארטיקים וצעצועים. הלו, כיפוש, הפכת להיות פרופס בהצגה של מיקי מלכת הילדים, מה קורה פה?
"ככה זה באוטו של אמהות. אצלך הוא פוחד, כי אתה צועק עליו שאם הוא זז, אתה שם עליו אזיקים. בגלל זה הוא אוהב יותר לנסוע איתי".
הגעתי לאזור התעשייה באשדוד. דוד, האח של סולטנה והבן של סוליקה, לא היה. דלת המוסך סגורה. רק סימסתי לה, כי לא רציתי לצרוח. היא הורתה לי להשאיר את הרכב שם, דוד יגיע. צעדתי שלושה ק"מ, לכביש בני ברית, במטרה לתפוס מונית לתחנת הרכבת, כדי לחזור לישראל.
לא ראיתי נפש חיה, החום היה בלתי נסבל. הגעתי לתחנת דלק, ושאלתי אם יש כאן מוניות שמגיעות לארץ המובטחת, ואם יש גם איזו מסעדה, כי אני מת מרעב.
"אתה בשרי או חלבי?", שאלה העובדת.
סליחה, לא הבנתי. יש כאן אוכל חאלבי? יופי. בא לי מרק קובה חמדה, וגם עיג'ה ולחמאג'ון יעשה לי טוב. יזכיר לי את האוכל של לילי, האמא של הסוהרת.
אבל העובדת צחקה, ואמרה: "לא מחאלב. חלבי או בשרי, זה אם אתה יכול לאכול אוכל חלבי. כאילו מתי אכלת בשר?".
הא, הבנתי. אני לא מקפיד בזה, מתוקה, ולא מנהל יומן. אוכל, רק שיהיה אוכל.
"טוב, אז תלך כאן בהמשך, תיכנס ימינה, בפנייה השלישית שמאלה, ותראה שולחן בחוץ. זו המסעדה של פלורה. אם יהיה לך מזל, אז עוד לא נגמרו לה התבשילים".
צעדתי הלאה, הגעתי לפלורה, שכבר התחילה לנקות, כי נגמר לה האוכל. נשארה לה רק קצת שקשוקה. קניתי, היה לזה טעם של גומי חרוך. חטפתי בחילה איומה וזרקתי לפח הראשון. חזרתי לתחנת הדלק ותפסתי מונית עם נהג דתי. "הא, קופמן. בוא נעשה סלפי. לרכבת? 40 שקל, גבר? צריך קבלה? יש לי פה הרבה. כמה אתה צריך? הנה קח של 83, עוד מעט מגיעים".
****
פעם ראשונה בחיים ברכבת מאשדוד לתל אביב, סוג של מסע אנתרופולוגי. המקום היחיד בעולם, שבו רכבת יותר אטית ממכונית, כולל פקק באיילון. 61 דקות, עשר תחנות, מהירות ממוצעת של 16.27 קמ"ש. חבל שישראל כץ לא נוסע ברכבת כזו פעם ביום. הרי אפשר להשתגע.
בתחנת האוניברסיטה תפסתי מונית של נהגת, עם כלב שישב במושב הקדמי, והביט בסביבה דרך החלון. כלב יפה, גבירתי, אני מקווה שאת לא מתקרבת איתו לבית שמש. היא התכופפה מעט שלפה והראתה לי אקדח מסוג יריחו. "אני רוצה לראות שמישהו יתקרב אלי", היא אמרה בצחוק, "אני אירה בו כדי להרוג".
יפה לך, לכי על זה. זה הפתרון האמיתי, אקדח לכל אזרח. אם איווט מארגן לי איזה עוזון עם מחסנית כפולה, שיתאים לי לפאוץ', אני בוחר בו, חשבתי בלבי כאשר נזכרתי בשיחה עם מורן הסוקרת.