מבחן האותנטיות: הכאפייה או השמלה של מירי רגב?

לפני כמה שבועות עקץ חבר הכנסת אחמד טיבי מעל בימת הכנסת את שרת התרבות והספורט מירי רגב במילים הבאות: "אלף שמלות פרובוקטיביות לא ישוו לאותנטיות של כאפייה אחת". הכוונה היא כמובן לשמלת "ירושלים של זהב" שלבשה רגב בפסטיבל קאן. 
 

שני חלקי המשפט של הדוקטור הנכבד מקורם בטעות: שמלתה של רגב לא הייתה פרובוקטיבית, משום שהאהבה שהיא מבטאת לירושלים עיר הנצח של העם היהודי היא אותנטית ורבת דורות, ואילו הכאפייה היא פריט לבוש ששמו נגזר כפי הנראה משמה של העיר העיראקית "כופה". כלומר אם יש מסר אותנטי לכאפייה הפלסטינית הנחבשת בימינו, הרי שהוא שייכות למרחב הערבי כולו, לאו דווקא לארץ ישראל. ואכן, לעומת 641 אזכורים של השם ירושלים בתנ"ך, בקוראן היא מוזכרת מספר עגול ואלגנטי של פעמים: אפס.
 

צודק טיבי בכך שהוא נטפל לשמלה ולכאפייה, ומנסה לשכנע מי מהם אותנטי יותר. כי זה בדיוק שורש המאבק האמיתי בינינו לבין הפלסטינים: למי יש שייכות אותנטית לאדמה הזאת. והניצחון הפלסטיני היחיד שעשוי לקבוע בסופו של דבר את גורל המערכה הוא תודעתי: למרות ההיסטוריה הצליחו הפלסטינים לקבע את עצמם בתודעה הבינלאומית ובחלק לא מבוטל של התודעה הישראלית כבני הארץ המקוריים והאותנטיים, ואילו העם שחזר אל אדמתו ההיסטורית נחשב לכובש זר וקולוניאליסטי.
 

המאבק על הר הבית ששוב התלקח השבוע הוא לא מאבק על טריטוריה. רוב העם היהודי, ובכלל זה רוב האנשים המאמינים, לא רוצה לשנות את הסטטוס קוו ולראות את אל־אקצא מפנה את מקומו לבית השלישי כתוצאה ממהלך הזוי שתיזום מדינת ישראל. זהו אך ורק מאבק על סמלה המובהק ביותר של האותנטיות, של הקשר לארץ, ועל כן הוא חשוב מאין כמותו. המטרה העיקרית והמוצדקת של העם היהודי היא לא להשתלט על עתידו של ההר, אלא לא לאפשר את מחיקת עברו. במאבק הזה אנחנו מפסידים כבר שנים.

בשנת 1999 הווקף המוסלמי חפר באופן בלתי חוקי בהר הבית את החלל של אורוות שלמה, על מנת לבנות את מסגד אל־מרוואני. החפירות נעשו באמצעות כלים הנדסיים כבדים: טרקטורים, בולדוזרים, משאיות. הווקף סילק כ־9,000 (!) טונות של עפר - כ־400 משאיות. את העפר שפכו במזבלות ברחבי העיר ובנחל קדרון. ללמדנו עד כמה ההיסטוריה של אדמת ההר חשובה לווקף המוסלמי. להנהגה הדתית המוסלמית היה כנראה חשוב להתייחס לעברו של הר הבית כאל אשפה, משום שברור שההיסטוריה היהודית של המקום נמצאת בו. 
 

ארכיאולוגים מאוניברסיטת בר אילן, ד"ר גבריאל ברקאי ויצחק דבירה, יזמו את הצלת הממצאים. בשיתוף עמותת עיר דוד ובסיוע של רשות הטבע והגנים הלאומיים נערך מפעל חינוכי וחברתי ענק בהשתתפות יותר מ־200 אלף מתנדבים מכל שדרות החברה בישראל ומרחבי העולם. במשך 12 שנה הם סיננו את העפר שהוציא הווקף בברוטליות. 
 

בין הממצאים המרכזיים שהתגלו לאורך השנים בעפר שמקורו בהר הבית היו אריחי ריצוף מחצרות בית המקדש השני, חותם נדיר מתקופת דוד המלך ומטבע מחצית השקל שהוטבע בשנה הראשונה למרד הגדול נגד הרומאים. בצדו האחד של המטבע מופיע ענף עץ נושא פירות, וסביב לו מוטבעת הכתובת "ירושלים קדשה". בצדו השני חקוקה הכתובת "חצי השקל" מסביב לציור של גביע. הגביע מזוהה ככלי שרת במקדש. העובדה שהמטבע הקדום נמצא בעפר שמקורו בהר הבית מאששת את הסברה בנוגע למצווה הקדומה שהייתה נהוגה בתקופת בית שני, של תשלום מס בשווי מחצית השקל.  
 

עוד נמצאה באשפה שהשליך הווקף כלאחר יד: בולה של בן למשפחת אימר, משפחת כוהנים שנזכרת בספר ירמיהו ועליה הכתובת "אליהו בן אימר" (ככל הנראה: גאליהו בן אימר). זו הייתה הפעם הראשונה שבה נמצאה עדות של כתובת עברית קדומה מהר הבית ועדות של הפעילות המינהלית של אוצר המקדש שעליו היו מופקדים הכוהנים.
 

הרס העתיקות שביצע הווקף במתכוון ובאופן נפשע לא הפריע ליועץ המשפטי שלו לעלות השבוע לשידור בגלי צה"ל ולטעון בלהט שהעובדה שישראל מציבה מגנומטרים בכניסה להר היא הפרת הסטטוס קוו המקודש. האמת היא כמובן הפוכה. בספרו הלא מאוד ציוני, אך המאוד מקיף ומחכים של סיימון סבאג מונטיפיורי, "ירושלים", מודה המחבר כי רק תחת שלטון מדינת ישראל התאפשר לראשונה בהיסטוריה הפולחן לכל שלוש הדתות באתרים הקדושים בירושלים. 
 

הסיבה לזהירות שנוקטת ממשלת ישראל לדורותיה בשמירה על הסטטוס קוו ברורה: החשש כי הר הבית עלול להיות חומר נפץ שמצית עימות אזורי בין־דתי. התמונות הלא אותנטיות מהשבוע של מוסלמים ש"נאלצים" להתפלל אל מול הקלגסים הציונים שחוסמים את דרכם להר הקדוש עלולות לגרום להמון מוסת שמאמין לשקר של עצמו לגלוש לאלימות.
 

אבל אם בגלל עודף זהירות נשאיר את הזירה למשכתבי ההיסטוריה כדוגמת טיבי, הרי שנפסיד לא רק את הקרב על האותנטיות, אלא גם את הסיכוי היחיד לשלום עם העם המוסלמי שסביבנו. משום שהשלום הזה יכול להיות מבוסס אך ורק על כבוד הדדי בין השמלה לכאפייה, ועל ההכרה הערבית והעולמית שאנחנו אבן מאבני המקום. 
 

אם נחזור לעובדה שקבע סיימון סבאג מונטיפיורי, כי רק תחת שלטון ישראל התקיים חופש דת אמיתי בירושלים, אני מוצאת לכך הסבר מאלף באחד ממאמריו מאירי העיניים של סבי, הרב אברהם חזן זצ"ל: שמה של ירושלים רומז על טבעה של תפיסת השלום היהודית. בעוד באסלאם השלום תמיד יהיה הפסקת אש זמנית במערכה אינסופית נגד הכופרים שסופם להתאסלם, השם העברי "ירושלים" בצורת הרבים שלו מפצל את השלום לשניים. הוא לא יכול להיות שלום במעמד צד אחד, אלא שלום אוניברסלי בין עמים המכירים ומכבדים איש את מורשת רעהו.

[email protected]