הסירחון שעולה מפרשת הצוללות לא ייעצר בגבולות ישראל

הישגה של המשטרה מתעצם על רקע רעשי הרקע של פוליטיקאים ואנשי תקשורת לאורך החקירה, שהאשימו אותה בגרירת רגליים ובאי־נכונות להגיע לחקר האמת. היו אף מי שרמזו כי המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מנסים לטייח את החקירה. כעת מתברר כי המשטרה פועלת בנחישות, ללא משוא פנים וללא מורא.
 

אפשר להעריך כי החלטת המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי להעניק לגנור את מעמד עד המדינה התקבלה לאחר התלבטויות. ככלות הכל גנור הוא העצור המרכזי בחשד למתן שוחד לבכירים בשירות הציבורי, וזאת כדי לקדם את עסקיו ועסקי החברה הגרמנית שהוא מייצג. גנור יצטרך להעניק תמורה הולמת. אין מתנות חינם, בוודאי לא לעדי מדינה. הוא אמור להביא ראשים - להפליל את אלה ששיתפו עמו פעולה וקיבלו ממנו על פי החשד שוחד כספי או טובות הנאה אחרות, או הבטחות לקבלת שוחד בעתיד. 
 

ייתכן שבמשטרה קיוו כי לגנור יש מידע שיוביל לראש הממשלה בנימין נתניהו ולעורך דינו דוד שמרון. שמרון, שהוא גם בן דודו של נתניהו ופרקליטו זה עשרות שנים, נשכר לפני כמה שנים על ידי גנור. כל השלושה הם שכנים בעיירת המיליונרים של קיסריה. אך זו שכנות של צירוף מקרים. נתניהו כבר הבהיר כי אינו מיודד עם גנור ואינו מכיר אותו. קשה להאמין שראש הממשלה ידע על הריקבון בממלכת חיל הים. כבר נכתב כאן בעבר כי הוא אינו מושחת במובן של לקיחת שוחד לכיסו - הוא "רק" נהנתן וקמצן מופלג, שמאפשר לשחיתות לפרוח בסביבתו.
 

אבל נתניהו אינו יכול לפטור עצמו לגמרי מאחריות. לא רק משום שהוא ראש הממשלה, אלא בעיקר משום שברור כבר היום שהוא התערב במתרחש בחיל הים ובעסקות ענק ששוויין כ־10 מיליארד שקל. נתניהו עשה זאת במישרין, בשיחותיו עם קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, ובעקיפין באמצעות המועצה לביטחון לאומי (מל"ל).
 

מותר לראש ממשלה ואף חובה עליו להיות מעורב בתהליכי קבלת החלטות על רכישת מערכות נשק חדישות, ובמקרה של הצוללות גם בעלות משמעות אסטרטגית. לפי פרסומים זרים, הצוללות יכולות לשאת גם ראשי חץ גרעיניים. ולנתניהו כידוע יש אובססיה כלפי איראן ותוכנית הגרעין שלה. אבל אסור לו לעשות זאת על דעת עצמו ובלי להתייעץ עם שר הביטחון, הרמטכ"ל והקבינט. אין בכך כמובן שום דבר פלילי, אך זו התנהלות קלוקלת המנוגדת לכל נורמה של מינהל תקין. מצד שני, אין בכך גם שום דבר חדש. נתניהו פועל כך חדשות לבקרים.
 

שר הביטחון הקודם משה יעלון, שהעיד כבר במשטרה, זועק ללא הרף ומכל במה ציבורית כי נתניהו מושחת. יעלון קובל על כך שנתניהו פעל מאחורי גבו בעניין הצוללות והספינות. אם זה נכון, הרי לא פחות משהדבר מעיד על ראש הממשלה, הוא מעיד על יעלון. קשה להאמין שראש ממשלה יכול להעביר החלטה על עסקות ענק מאחורי גבם או בניגוד לדעתם של שר הביטחון והרמטכ"ל. 

ואם זה קרה, הרי שיעלון לא ראוי היה להיות שר הביטחון. היה עליו להתפטר מיד כשהתברר לו הדבר. יעלון לא עשה זאת. בסופו של דבר מצא עצמו מחוץ לממשלה בגלל צירוף סיעת ישראל ביתנו לקואליציה ודרישה אולטימטיבית של ליברמן לקבל את משרד הביטחון. אסור לטעות: הוא לא התפטר בגלל הפרשה הנוכחית.
 

חמור לא פחות הוא מה שקרה גם מתחת לאפו של נתניהו. הוא מרשה או מעלים עין, או שאינו מודע לשחיתות שפשתה בחצרו, לא רק בפרשה זו אלא גם בפרשות אחרות, שבהן נחשפו חשדות לעבירות פליליות או מינהל בלתי תקין מצעד עוזריו ומקורביו. 
 

זה בולט במיוחד בהתנהלות של משרד עורכי הדין דוד שמרון ויצחק מולכו. ביוזמת נתניהו ובאישור של יועצים משפטיים, מאז מני מזוז ועד היום, מהלכים שני הפרקליטים הממולחים האלה על קו התפר בין הפרטי לציבורי. הם יוצאים ובאים בדלת מסתובבת, שבצד אחד שלה הם עושים עסקים פרטיים, ובצד השני נשלחים לשליחויות ממלכתיות מטעם ראש הממשלה בארץ ובעולם, כשכל המערכות הפוליטיות והביטחוניות נאלצות לחרוק שיניים, להשלים עם מעמדם המיוחד ולסייע להם.
 

הקרבה לאוזנו של ראש הממשלה ולדלתו הפתוחה בפניהם ערפלה את חושי הצמד־חמד מולכו־שמרון. לא כל מה שמותר ותקין מבחינה משפטית הוא גם אתי ומוסרי. התאווה לבצע כסף הובילה אותם למקום שבו הם מוצאים עצמם כיום. שמרון בחדרי החקירות על תקן חשוד, ומולכו בעין הסערה בשל התנהלותו.
 

למולכו ולשמרון יש הסכמים להסדר ניגודי אינטרסים. הם מופקדים אצל היועץ המשפטי לממשלה. מנימוקים - או מוטב לומר בתירוצים - של צנעת הפרט, חופש העיסוק וחסיון עורך דין־לקוח, הציבור אינו רשאי לעיין בהם. חמור ביותר שהיועצים המשפטיים בשנים האחרונות נתנו לכך יד. התנהלות זו היא שערורייה בפני עצמה שכתבתי עליה כבר בעבר.
 

יש לקוות כי בעקבות הפרשה, ימצאו היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה וועדות הכנסת את העוז לומר לראש הממשלה בעניינם של שמרון ומולכו: עד כאן. עליו ועליהם להחליט אם הם עובדים בלעדית בשירות המדינה וחלים עליהם כל הכללים של משרתי ציבור, או שהם עורכי דין פרטיים העושים לביתם.

 

בהנחה שגנור לא יספק מידע מדהים על נתניהו או שמרון - אם זה יקרה זו תהיה רעידת אדמה שלא הייתה כדוגמתה בתולדות ישראל, שתעלה בחומרתה, בוודאי בהיקפה הכספי, גם על מעשי השחיתות של אהוד אולמרט - תיאלץ המשטרה להסתפק בראשיהם של בכירים בשירות הציבורי. אלה כוללים בראש ובראשונה את מפקד חיל הים לשעבר אליעזר (צ'ייני) מרום ואת אבריאל בר יוסף, שהיה ראש מספן כוח אדם בחיל הים, ואחר כך המשנה לראש המל"ל ומועמדו של נתניהו לראשות הארגון. 
 

על פי הדיווחים, בהיותו במל"ל עשה בר יוסף ככל יכולתו לקידום עסקות כלי השיט ופנה לשם כך, בלי סמכות, לפקידים בכירים במשרד הביטחון, ובהם ראש מינהל הרכש שמואל צוקר. בהקשר זה הוזכר גם שמו של השר יובל שטייניץ, שמכיר היטב את בר יוסף ומינה אותו למזכיר ועדת החוץ והביטחון. נגד בר יוסף, כדאי להזכיר, מתנהלת חקירה נוספת, על קשרים שטיפח עם איש עסקים מגרמניה שביקש לזכות בחוזים בשדות הגז של ישראל. אותו איש עסקים השקיע במיזם הזנק של בתו של בר יוסף. אתמול הוארך מעצרו ב־5 ימים.
 

מרום, כך כבר דווח, פעל ביוזמתו במרץ אצל טיסנקרופ למינויו של גנור כנציג החברה בישראל. לפי הדיווחים, כשנתיים לאחר שפרש מצה"ל קיבל מרום חוזה ייעוץ באחת החברות של גנור. זהו קשר מוזר, שזועק לשמיים ומדיף ריח רע מאוד.  
 

גנור זכה להיות נציג המספנות מגרמניה במקומו של קצין בכיר אחר, תא"ל שייקה ברקת מחיל האוויר. בגלל העובדה שברקת שיתף פעולה עם העיתונאים, הוא נחשב בעיני חלק מהם לגיבור, מעין חושף שחיתויות. אבל זעקתו היא כשל קוזאק שנגזל. אין ספק כי ברקת היה נציג הגון וישר של המספנות בגרמניה, והשכר והעמלות שגרף היו קטנים מאלה של גנור. אבל אין הבדל מהותי בין השניים. הם חלק מאותה שיטה של סוחרי נשק, סוכנים, מאכערים ומתווכים, שצומחת בערוגות מערכת הביטחון, שיטה שכבר מזמן חדלה להיות גידול פרא. ועל כך בהמשך.
 

גנור גדל במשפחה מעוטת אמצעים, שירת בחיל הים, שבו שימש כמפקד על ספינת טילים, והשתחרר בדרגת סגן אלוף. בהשכלתו הוא מהנדס. לאחר שירותו הצבאי עבד בחברת תדיראן ונשלח להיות נציגה בווינה. כעבור זמן לא רב סגרה תדיראן את פעילותה באוסטריה וגנור מצא עצמו ללא תעסוקה. בזכות שאפנות, מינוף של היכרויות עם בנקאים ואנשי עסקים אוסטריים, הוא החל לעסוק בנדל"ן במרכז ובמזרח אירופה ותוך שנים אחדות ראה ברכה בעמלו.

הוא מימש את רכושו ברווח עצום לפני שפרץ משבר הנדל"ן במזרח אירופה בסוף העשור הקודם, וזאת בניגוד ללא מעט אנשי עסקים ישראלים, כולל טייקונים כמו בני שטיינמץ ולב לבייב, שהפסידו את השקעותיהם שם. במהלך התקופה שבה עסק בנדל"ן זכה גם במינוי של קונסול כבוד בישראל של ממשלת קפריסין.
 

אבל גנור לא הסתפק בכך שהונו ועסקיו נאמדו במאות מיליוני דולרים. היה לו כל מה שאפשר לרצות, אך היו לו עיניים גדולות. וכמו בשיר על בני פורמן - שיר הנושא של הסרט "עיניים גדולות" - הוא רצה יותר. מונע מיצר ההיבריס, הוא רצה להוכיח לכל הגנרלים מחיל הים, שהוא - רק סגן אלוף - יכול להשיג את מה שחלמו עליו: ייצוג מספנות טיסנקרופ. הוא לא שעה לעצות שאל לו להיכנס לתחום שאין לו בו ניסיון - עסקים ביטחוניים. כעת הוא יושב ומריח ליזול בתא מעצרו.

 

הסירחון שעולה מהפרשה לא יתנדף במהרה ולא ייעצר בגבולות ישראל. הוא נישא למרחקים. אם יתבררו החשדות כנכונים, זו תהיה פרשת השוחד המזעזעת ביותר שידעה ישראל מעודה. אלוף בצה"ל עלול למצוא עצמו בכלא. ישראל תיקלע לחברה הלא מכובדת של מדינות, לרוב בעולם השלישי, שבהן נחשפו פרשות דומות של שוחד בעסקי נשק. 
 

כבר כעת שמה ותדמיתה של ישראל הוכתמו. גם אם בסופו של דבר ממשלת גרמניה תמשיך בעסקה, ולהערכתי היא תעשה זאת, עלולה הפרשה לפגוע בעסקי יצוא ויבוא הנשק של ישראל. מדינות אחרות, ובמיוחד ארה"ב, יהיו זהירות מאוד בקשרי הביטחון שלהן עם ישראל.
 

הפרשה הזו לא צצה יש מאין. היא גדלה על מצע של רקב, שאחראי לו בראש וראשונה משרד הביטחון, שהפך מזמן למדינה בתוך מדינה. זה עשרות שנים מתפתחת במשרד הביטחון תרבות של דלת מסתובבת. היום אתה קצין בצה"ל, ומחר אתה מועסק בחברה לייצור נשק שעמה עבדת בתפקידך. דוחות של מבקר המדינה חוזרים ומבקרים את התופעה, אך לשווא.
 

היצוא הביטחוני של ישראל נאמד ב־5־6 מיליארד דולר בשנה. זה לא מעט אך גם לא הרבה - פחות מ־10% מכלל היצוא. במערך הזה פועלים אלפי סוחרי נשק, סוכנים ומתווכים למיניהם. ברבים מהם אין צורך אמיתי. רובו של היצוא הביטחוני נעשה בהסכמים ישירים בין ממשלות. השווקים הגדולים ליצוא הם ארה"ב, מערב אירופה והודו. ובכל זאת, משרד הביטחון והתעשיות הביטחוניות שמחים על קיומם, משתפים עמם פעולה ומעודדים את עסקיהם. כל זאת משום שהכל יודעים ומעלימים עין, כי חלק מעבודתם של הסוכנים הוא לשמן את עסקות היצוא תוך שיחוד פקידים ואנשי צבא ברחבי העולם.  
 

בשני העשורים האחרונים נחשפו בחוץ לארץ לא אחת פרשות שוחד או שערוריות משיקות - סרי לנקה, הודו, פרו, קמבודיה וניגריה הן רק מקצת הדוגמאות - שבהן אנשי עסקים וחברות נשק ישראליות היו מעורבים במתן שוחד או נחשדו בכך. לרוב, כשפרשות כאלה מתגלות, לא יוצא משרד הביטחון מגדרו כדי לבער את התופעה.
 

אך גם אם סוחרי הנשק והסוכנים הם הכרח בל יגונה, עדיין אפשר להגביל את כוחם. כך לדוגמה אין שום סיבה שסוחרי או סוכני נשק ישתתפו בפגישות רשמיות של נציגי ישראל (משרד החוץ או משרד הביטחון) עם עמיתיהם ממשלחות המבקרות בישראל, ולא פעם אלו הן משלחות של ראשי מדינות ומפקדי צבא. צריך להגביר את הפיקוח של משרד המשפטים, משרד החוץ, ועדות הכנסת ובעיקר משרד הביטחון על אותם סוכנים וסוחרי נשק. 

אך במקום זאת, בשנים האחרונות נוטה משרד הביטחון להקל את פעולתם ולהסיר את מעט ההגבלות שעוד חלות עליהם. אתמול הודיע ליברמן על הקמת ועדה מיוחדת לקביעת כללים לפעילותם של פורשי מערכת הביטחון.
 

והנה עוד המלצה. כדי למנוע ניגוד אינטרסים או אפילו חשד למראית עין, צריך להטיל תקופת צינון של לפחות שנתיים על כל פקיד מדרגת בכירות מסוימת בממשלה ובצה"ל, שבה ייאסר עליו לעסוק בסקטור הפרטי במה שעסק בו בסקטור הציבורי־ממשלתי.