הלהט”בים יצאו מהארון אבל בממשלה לא יצאו מהמערה של אפלטון

טוב שחוות הדעת של המדינה בנוגע לאימוץ ילדים בידי זוגות להט”בים נכתבה כפי שנכתבה וטוב שפורסמה. עובדה היא שעד שהתעוררה הסערה הציבורית סביב הניסוח ההזוי והפוגעני שלה, איש לא עצר לחשוב מה עומד מאחוריו. טוב שזה נכתב כך, כי בצורה הזאת נחשפנו ללא כחל וסרק לסוד הכי שמור והכי גלוי בו־זמנית. חלקים נרחבים מהחברה הישראלית, שלא לדבר על מסדרונות השלטון, עוד לא יצאו מהמערה של אפלטון, בעוד שלהט”בים רבים כבר יצאו מהארון. 

לא סתם הסערה מסרבת לדעוך. מה שהופך את כל שאלת ההורות לזוגות בני אותו מין להרבה יותר מהותית היא העובדה שמדינת ישראל חרתה על דגלה את עידוד הפריון והילודה. זו אחת המדינות הכי מתקדמות, אולי המתקדמת ביותר, בכל הנוגע לשיפור הפוריות ועידוד הרבייה.

אין שום היגיון בהפרדה בין עידוד ילודה לבין עידוד הורות. מה עוד שהמדינה, בסיוע אגרסיבי יחסית של בג”ץ, הרי מאפשרת לבני זוג בני אותו מין לאמץ, או להביא בפונדקאות תינוקות בחו”ל ולגדלם בישראל. אז מה, על טובת הילדים שנולדו בחו”ל ויגודלו בישראל בידי שני גברים, למשל, לא חסים במשרד הרווחה? 
 

בכלל, השימוש בשיקול הזה של טובת הילד מקומם ומטריד. בסדר, מישהו צריך להחליט מהי טובת הילד, אבל חריגות זה שיקול? מה כל כך חריג בזוג הומואים או לסביות במדינה מערבית של המאה ה־21? במשרד הרווחה התייחסו לעובדה שלא בכל המדינה מתייחסים לנושא כמו בתל אביב.

אז קודם כל, גם בלי שהם מגדלים ילדים, יש מקומות שבהם מתייחסים במדינה לגאים בהרבה פחות פתיחות מאשר בתל אביב. זו הסיבה לכך שרבים מהם בוחרים לעבור לגור בה או בסביבתה, בלי קשר לילדים. האם העובדה שהמדינה לא דאגה עד כה שכל תושביה יחונכו ברוח מגילת העצמאות וחוקי היסוד של המדינה - צריכה להגביל את הגאים מלאמץ ולמנוע מהיתומים או הנטושים לקבל בית חם ואוהב? 
 

ובכלל, ההתייחסות ל”חריגות” שתעמיס נפשית על הילד המאומץ, במדינה שבה אין אדם דומה למשנהו, ושיש בה קיבוץ גלויות של צבעים, עדות ודתות, מנותקת מכל הקשר. 
 

לא רק לנפשו של הילד הרך צריך לדאוג, צריך לבדוק דווקא את נפשו של ההורה העתידי. האם הוא יכול להעניק לילד את כל מה שהוא צריך - אוכל מזין, ביגוד, בית חם, מיטה, מים, כתף וכלים להתפתחות? האם יש לו החוסן הנפשי לעמוד בדאגות הבלתי פוסקות, עד כדי חרדות, המלוות אהבת ילד?

האם יש לו החוסן הנפשי שלא להישבר כשילדו ייפגע בבית הספר, כמו כל כך הרבה ילדים אחרים של הורים הטרוסקסואלים, משום שהם שמנים/ רזים/ בעלי סמארטפון מיושן יותר/ חנונים וכו’? 
 

ואם כבר מדברים על חריגות, על מעמסה נפשית שמוטלת על ילד מאומץ, אין לי ספק שכל להט”ב עבר בחייו לכל הפחות תקופה קצרה של התלבטות ותחושה של שונות ביחס לסביבה. מי מהם שהגיעו למצב שבו הם שלמים עם עצמם, ורוצים ויכולים לאסוף לחיקם ילד נזקק, מן הסתם עברו את התקופה הזו וידעו לעזור לו להתמודד עם מעמסה נפשית ו”חריגות” יותר מכל אחד אחר.

הכותבת היא עורכת התוכנית “מה בוער" בגלי צה"ל