אף אחד לא רוקד על מדרגות הרבנות. השומר שניצב בפתח בית הדין הרבני משגיח שאפילו לשבת לא יהיה אפשר. פה רק עולים ויורדים. רבים ונפרדים בפנים או בבית. ואולי גם חוגגים גירושים. עדיין לא חוויתי נישואים, ומכאן שאיני מכירה את תחושת הפרידה, זו עם התעודות. אני לא יודעת מה מרגישים כשפותחים תיק נישואים, אבל הבנתי שבהמשך הדרך עלולים לפגוש אומללות כשבאים להפריד כוחות לנצח. 
 
מוסד הרבנות מעולם לא משך אותי. הרי מי יוכל לקנות אותי בשטר כתובה? מי קובע כמה אני שווה? למה בכל הטקס אין לי, הדברנית הגדולה, אשת המילים, זכות להחזיק מיקרופון ולברך? למה אני זו שמשקים אותה ביין?

זו המסתירים את פניה המאופרות מאחורי הינומה, מפוארת ככל שתהיה? וזו שאינה יכולה לציין את חורבן ירושלים ולדרוך על כוס אלא רק לעמוד מנגד ולשמוע “מזל טוב". 
 
לא פעם דמיינתי את עצמי בשמלה לבנה, מחייכת, מביטה באהוב לבי מתקדם אלי, מנשק את מצחי ולוחש לי מילות אהבה השמורות רק לנו. גם אני רציתי יום חג, רציתי לקדש ולהיות מקודשת. אולי אני עדיין רוצה, אבל בדרך שלי. אם אתמסד, זה יהיה רחוק ממדרגות הרבנות.


בתקופה האחרונה אני פוגשת זוגות לא מעטים שהבינו שהטבעת חונקת. הם זנחו את המשפטים “אנחנו נשארים בשביל הילדים" או “אין משהו טוב יותר בחוץ" וקיבלו החלטה להיפרד. אספר פה על שני מקרים. 
 
ידיד טוב שלי ואשתו החזיקו בית איתן בשכונה מבוססת במרכז הארץ. כל אחד מהם הצליח מאוד בקריירה. יש להם בן בגיל ההתבגרות, חכם ואהוב עד מאוד. אבל הידיד, ראשו נדד למרחקים. כשביקש לשוחח עם אשתו על טיסה, קצת לצאת מהשגרה, היא ביטלה את דבריו בחיוך: “בקיץ ניסע לצרפת עם הילד, נעשה שם כיף, מה כבר יש לנו לעשות לבד? עוד פעם אמסטרדם? תאילנד? כבר היינו שם".
 
באחד הערבים הוא פגש באינטרנט אישה, גם היא נשואה, לגבר אפרורי ומשעמם. מה שהתחיל בשיחה תמימה על ציור שפרסמה בבלוג שלה הפך לקשר וירטואלי רווי יצרים, לפגישה שהיו בה הרבה בכי וכאב, לפירוק הבתים של שניהם, ואחרי כמה חודשים, לא יותר, להתמסדות. הוא כרע ברך, הציע, והיא הסכימה.
 
שני הליכי הגירושים, הוא מאשתו והיא מבעלה, עברו בתחינות מצד בני הזוג האחרים. הם הציעו טיפול זוגי, הבטיחו להשתפר, אבל זה לא עזר, למרות הבכי האינסופי. בני הזוג הנבגדים הבינו שזו מלחמה אבודה, חתמו על הסכמי הגירושים והלכו לדרכם.
המקרה הנוסף הוא של אחד האנשים הקרובים אלי. גם הוא החליט שהספיק לו. לפני 20 שנה הוא היה צעיר שובב שבעקבות פרידה קשה משני הוריו חיפש ומצא נחמה, אוכל ובית אצל אישה. אבל נראה היה, מבחינתו, שרוב הזמן האישה ניצלה את המצב לטובתה.

היא לא חדלה להזכיר את החוב שלו כלפיה, השפילה אותו בפני חבריה ומשפחתה, צחקה על בדידותו. כשהגיע אליה עם מכתב המאשר את פתיחת התיק ברבנות, היא הביטה בו ובעיניים רעות אמרה לו: “בחיים לא, אמות לפני שאתן לך גט". 
 
לא חלפו כמה ימים מאז עזב את הבית, בזמן שהוא מחפש לעצמו חיים חדשים, והנה עיקול הבנק הראשון. דרישה לקבלת השכר שלו בגין “מזונות אישה". הרי כל עוד הוא נשוי לה, הוא נדרש לכלכל אותה. 
 
כשהגיעו לרבנות, היא אמרה לו: “אתה עוד תחזור אלי על ארבע". כשנכנסו לאולם בית הדין, היא בכתה מול הדיינים וביקשה בקול שבור: “בבקשה מכם, תגידו לו שיחזור, אני רוצה שלום בית". חודשים ארוכים החזיקה אותו כך, מסורב גט, ולא אפשרה לו לפגוש את ילדיו. ואיפה הייתה הרבנות? שאלה טובה. 
אנחנו כבר חזקות, מנצחות ופוריות, אבל לפעמים נוח לנו להיות חלשות, כנועות, לא מסוגלות לפרנס מול הגבר שמבקש להתגרש מאיתנו. מהצד לעתים זה נראה שאנחנו אדישות.
 
היה לי קשה עם המקרה של הקרוב. סייעתי לו לא פעם כדי שיצליח לשרוד את השבוע. רק בנק אחד הסכים לבוא לעזרתו ולספק לו הלוואה. באמצעותה שכר עורך דין, וזה, בסופו של דבר, אחרי עשרות דיונים, חילץ אותו מהנישואים האומללים. 

שני מקרי גירושים. האחד עבר בשקט יחסי, השני בייסורים.
סרבנות גט מצד נשים היא תופעה נפוצה. היא לעתים מתעקשת להישאר במסגרת מפורקת, לפעמים לנקום. הוא, כמו במקרה הזה, רק מבקש לסיים בטוב. ובמרכז - הילדים, שפתאום שומעים שהדמות שחינכה אותם היא למעשה מפלצת. יש לי בעיה גדולה גם עם סרבני גט, אבל בהם, לתחושתי, בית הדין נוהג בדרך כלל ביד קשה הרבה יותר. 
 
יום אחד אצעד גם אני על שטיח, אדום או לבן, בדרך אל חופה יפה באולם מוגזם לכל הדעות. וזה שיבקש להיות לאישי, שאיתו אבלה, אני מקווה, את שארית חיי, יוציא פתק קטן מכיס חליפתו ויקריא לי שירה או הצהרת אהבה שכתב לכבודי. וכך אעשה גם אני. אחר כך נתנשק לקול תשואות הקהל ונדע כי אנחנו שווים, כי אנחנו אוהבים, ובעיקר כי אנחנו עדיין בני חורין. חופשיים.