ב־13 בנובמבר 2000 כינס דובר צה”ל מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב בתל אביב. האלוף במיל’ יורם יאיר עמד שם מול הכתבים הצבאיים, וכשלצדו שני שותפיו, תא”ל יואב גלנט ותא”ל אלעזר שטרן, הציג את ממצאי התחקיר שערכו סביב פרשת מותו של לוחם מג”ב מדחת יוסף בקבר יוסף. שנים אחר כך השליך צה”ל לפח האשפה חלק נכבד מעבודת הצוות הזה, והתנצל עליה בפני מי שנפגע ממנה, אבל באותו אחר הצהריים עמד האלוף יאיר, הסביר היכן נהג נכון צה”ל בכל הקשור לעניינו של מדחת יוסף, שהיה פצוע במשך שעות ארוכות ולא פונה מהקבר, וגם היכן נהג לא נכון הדרג המדיני בפרשה הזו. ממשלת ישראל, הסביר יאיר, הייתה צריכה לפנות את מתחם הקבר ולעזוב את המקום יומיים לפני שעשתה זאת בפועל.



זו הייתה מסקנה צבאית גרידא. חברי הצוות, אנשי צבא כולם, התעלמו מכל זווית ראייה אחרת. המשמעות המדינית של עזיבת המקום לא עניינה אותם, וכמוה גם סוגיית חשיבות האחיזה במקום הקדוש. למה? משום ששלושת הקצינים מונו לתפקידם כאנשי צבא ושום דבר שהוא מעבר להסתכלות הצבאית, לא היה חלק מהמנדט שלהם. כך בדיוק צריך להתייחס להמלצות שירות הביטחון הכללי בעניין גלאי המתכות בהר הבית. השב”כ רואה את הדברים מזווית מסוימת. זה תפקידו. לשרי הממשלה יש אחריות לכל הזוויות כולן. הם אחראים לשאלה איך ניראה בעולם אחרי התקפלות שכזו. הם אחראים לקבוע עד כמה חשובה שאלת ריבונותנו בהר הבית.



הנה עוד דוגמה. לפני כמה שבועות החליט השר לביטחון הפנים, גלעד ארדן, לעצור את ביקורי המשפחות של מחבלי חמאס הכלואים בישראל. כמה ימים אחרי ההחלטה הזו, הדליפו “גורמים ביטחוניים”, כאלה שדעתם לא התקבלה, שארדן התעלם מעמדתם. גם אם כך הם פני הדברים, אין עם זה שום בעיה. תפקידם של שרי הממשלה לשמוע את כל המומחים, לשקלל את כל הטיעונים בעד ונגד ולקבל החלטה. כי המשימה של שירות בתי הסוהר היא אחת: לשמור על הסדר במתקני הכליאה שלו, ואם כדי להשיג את הסדר הזה יצטרכו הסוהרים לחלק מדי בוקר טורטית לכל הרוצחים שדם על ידיהם, ייתכן שזה מה שהם יעשו. בדיוק מהסיבה הזו מוענקים למחבלים הטבות מקוממות. בדיוק מהסיבה הזו שב”ס מאפשר להם להתגורר בחלוקה לארגונים, להעביר דרשות ולשחק פינג פונג. כי בראייה של הנהלת הכלא, מה שחשוב זה לחזור הביתה בשלום. לשר יש כנראה עוד כמה דברים חשובים שהוא מביא בחשבון.



גורמי הביטחון השונים מלווים מאז קום המדינה את כל הממשלות: ממשלות ימין ושמאל, ממשלות שגילו עמדות נציות ויוניות, ממשלות שהוציאו אותנו למלחמה או להסכמי שלום. חברי הממשלה האזינו תמיד להמלצות מערכת הביטחון, אבל כל ממשלה עשתה איתן מה שתאם את תפיסת עולמה.



כי בסופו של דבר צריך לזכור נתון אחד קטן: אזרחי ישראל לא בחרו בראש השב”כ להנהיג אותם ולא מינו את הרמטכ”ל לקבל עבורם את ההחלטות. הם בחרו כנסת וממשלה. זה לא מוריד כהוא זה מהצורך לכבד, להקשיב וללמוד את כל ההערכות שגופי הביטחון מניחים על השולחן, ועדיין - את ההחלטות מקבל הדרג המדיני, ורק הוא. זה תפקידו. לכך הוא הוסמך. הוא לבדו אחראי לראות את התמונה כולה. לגיטימי כמובן לרצות לשנות את השיטה ולבקש להושיב בראש שולחן הממשלה קצין במדים, שיחליט עבורנו מה לעשות בכל רגע נתון, אבל מי שמבקש להוביל אותנו אל המקום הזה צריך לדעת שלסוג משטר כזה יש שם. רמז: לא קוראים לו דמוקרטיה.