אל תשאלו אותי אפילו איך הגעתי לזה, אבל בשבוע שעבר מצאתי את עצמי באמצע דיון מרתק על הנשים החזקות בחברה העותמאנית. גם הבולטות שבהן לא נשאו בתפקידים רשמיים בתוך החברה הדתית-שמרנית שבה פעלו, אבל לא מעט סולטנים גדולים פעלו למעשה בשירות אימותיהם או נשותיהם. מכאן קצרה הדרך לשאלה: האם נשים הן מתוחכמות יותר מגברים? ובכן מדובר בדיון שניתן להכיל כמעט על כל הבדל מגדרי בחיינו: האם כך ברא אותנו הטבע או שמא התפקוד שלנו הוא פונקציה של חינוך בן אלפי שנים?
האמת נמצאת אי־שם באמצע: ברור שבמציאות שבה אישה לא יכולה ללחום או לגייס צבא, לא כל שכן לפקד עליו, הדרך היחידה שלה לנצח בקרבות היא להפעיל את קסמיה על מי שכן יכול. כלומר: האופן שבו אנו תופסים את תפקידה המסורתי של האישה בחברה הוא זה שעיצב את נטיותיה הטבעיות-לכאורה, נכון?
נכון מאוד, אבל רק עד שנזכרים שלא כל ההבדלים הללו הם מעשה ידי אדם. גם כשיצא שבט אדם קדמון למלחמה קיומית על ציד עם השבט שגר לו מאחורי הגבעה, הייתה גברת קדמוני מתחבאת במערה עם צאצאיה הרכים ומקווה שבחרה נכון בזכר אלפא שלה: ניצחון או הפסד שלו בקרב יחרצו את גורלה. בתפר שבין האדם לחיה, הגדירו היכולות הטבעיות של כל מגדר את תפקידיו: לו יש שרירים, לה יש רחם. הוא יזרוק חזק יותר את האבן שתהרוג את הממותה, היא תניק את הדור הבא.
אז נכון: במובנים רבים הקדמה שלנו כחברה נמדדת בשאלה עד כמה הצלחנו להתרחק מאותו שבט קדמון (ולא רק במובן של התפקוד המגדרי), אבל במובנים רבים אחרים שולטים בנו אותם אינסטינקטים שהדריכו אותנו באותם ימים - והדו־שיח שמתקיים ביניהם כבר אלפי שנים הוא קיצור תולדות האנושות: מצד אחד מותר האדם מהבהמה, מהצד השני - כולנו חיות.
הבעיה היא שעם כל הכבוד להיסטוריה, עלי להודות שאיני פנוי תמיד לברר לאיזה חלק באישיות אחראי הטבע ולאיזה חלק הציביליזציה. למשל בכביש.
כן, כן, אני יודע שתכף יסתערו עלי כל נהגות השודים וינסו להוכיח באותות ובמופתים שנשים הן נהגות אחראיות יותר מגברים. תתפלאו, עד לרמה מסוימת אני זורם עם הסטטיסטיקה (הגם שהיא מוטה: כדי לדעת איזה מין נוהג טוב יותר לא מספיק לבדוק מי מעורב יותר בתאונות, אלא מי נוהג יותר קילומטרים ויותר שעות), רק שהחיים על גב האופנוע הופכים אותך למתבונן חד יותר בהרגלי הנהיגה של הזולת - וטובות יותר או פחות, נשים הן קודם כל נהגות לא צפויות:
גבר שהוא נהג אגרסיבי יהיה לרוב מניאק בכל מקום. על הכביש הוא יצפור, יקלל, ייצמד לרכב שלפניו ויהבהב לו להסתלק. מחוץ לרכב הוא יידחף בתור, יאיים על כל מי שחלש ממנו ובקיצור, יהיה בן זונה מהסוג שהתרופה היחידה שלו היא להיתקל בגבר חזק ממנו או ברשויות החוק, לחטוף את הסטירה שלו (מטאפורית או אמיתית) ולהבין את מגבלות כוחו, רק שלטיפוסים הללו יש גם יתרון אחד גדול: קל יחסית לזהות אותם ולהיזהר מהם.
עם נשים, לעומת זאת, העסק מורכב בהרבה: הן אומנם, בהכללה, באמת נהגות זהירות יותר (הגם שהקו בין זהירות מבורכת לחוסר ביטחון קטלני עלול להיות דקיק), אבל גם נוירוטיות־משהו, ככל הנראה מפני שתמיד היה בסביבה גבר ש"הסביר" להן עד כמה הן לא מספיק טובות: מורה לנהיגה טרדן, אבא קשוח או בן זוג נפוח. ואז היא עולה על הכביש וממשיכה לספוג: אחד מצפצף לה ומקלל, האחר שולח אותה למטבח - ואז, באקט של פמיניזם תעבורתי, היא מתפרצת דווקא כשיש לה שלט “עצור" בצומת - ועוד מגיבה באגרסיביות על מבט התוכחה שלי, מי שכמעט היה למרמס תחת גלגליה (ובכן, לידיה הלוהטת, נשבע לך שזה ממש לא משום שאת אישה, אלא משום שלא עצרת בעצור!).
למה אני מספר לכם את כל זה? משום שממש כמו על הכביש, גם בחיים עצמם הגעתי לגיל שבו עייפתי מלחפש הסברים: במקומות שבהם אפשר לוותר - אני, הזכר הלבן וה"פריבילגי", מתקפל בהתנדבות ובלי להתווכח לטובת כל קבוצה שרואה עצמה כ"מוחלשת" (ביטוי נוראי שמבטא את אובדן האחריות האישית של אדם על גורלו - אישה, מזרחי, חרדי, עני, ערבי ועוד) איפה שלא - אני כבר לא מסביר, אלא רק רוצה לנצח.
לכן גבירותי, עם רוב הטענות שלכם אני מסכים מראש - וכל עוד לא תאכלו לי אותו, אני אזרום איתכן לעולם חדש ושוויוני יותר. אגב, סביר להניח שזה בדיוק מה שאמר לעצמו הסולטן.