בערב יום הכיפורים לפני 88 שנים הקימו יהודים מחיצה ברחבת הכותל המערבי, כדי להפריד בין אזור התפילה של הנשים והגברים. לא היו שם רפורמים או קונסרבטיבים שייפגעו, אבל היו שם ערבים בהנהגתו של חאג’ אמין אל־חוסייני, והם טענו שמדובר בפגיעה בסטטוס־קוו. הכותל, לטעמם, הוא המקום שבו קשר מוחמד בחלומו את בהמתו המכונפת, ולפיכך הכותל שייך להם. הבריטים קיבלו את טענתם והרסו את המחיצה, אך הערבים החלו להתנכל באלימות למתפללים בכותל.



בט’ באב , לפני 88 שנים הפגינו כ־300 בית”רים בכותל המערבי, הניפו דגל עברי ודרשו חופש פולחן בכותל. אל־חוסייני טען שהיהודים מנסים לכבוש את אל־אקצה, והוביל מערכת הסתה ושרשרת מעשי רצח ופרעות מאורגנות, שנמשכו שבוע ימים. 135 יהודים נרצחו במעשי התעללות מזוויעה. קהילות עתיקות חרבו וננטשו. בתי כנסת נשרפו.



“היישוב המאורגן” גינה כמובן את מעשי הרצח ואת אדישות המשטרה הבריטית. אם נחטט בעיתוני התקופה נמצא כי כבר בתרפ”ט כתב ז. דויד ב”דבר” נגד היהודים מארגני ההפגנה בכותל: “ראו, חמומי מוח, אשר עוללתם. ראו המתגודדים, המתנבאים בשם הדם הממלכתי, ראו, מביאי האש אל אוצר אבק השריפה... למען עתידנו, נוכח פני בנינו... נבוא חשבון”. ומאמר מערכת החתום בידי מ. ב. הזהיר שלא להפוך את הסכסוך ל”דתי”, כי אנו מוקפים מיליוני ערבים... ובינתיים - “לשמור על הסטטוס קבו” (כך במקור). ויוסף אהרונוביץ גינה בישיבת הוועד הפועל של ההסתדרות את “ההיסטריקה של הרבנות ושל ברית תרומפלדור”. ההיסטוריונים הרשמיים של ההגנה תיארו אף הם את גל מעשי הרצח כ”תגובה” להנפת דגל ישראל ושירת התקווה בפי צעירי בית”ר בכותל בט’ באב.



וגם היום נמצאים בקרבנו די שוטים, מנוולים, או כאלו הסובלים משנאה עצמית חולנית, התולים את רצח בני משפחת סלומון בהצבת המגנומטרים בשערי הר הבית. “רצח שאפשר היה למנוע”, הם כותבים. “פגיעה בסטטוס־קוו”, הם מצטטים את חאג’ אמין אל־חוסייני. כאילו אלפי מעשי הרצח הקודמים לא באו לעולם לפני המגנומטרים. כיצד יסבירו מעוותי השכל הללו את רצח דפנה מאיר בביתה בעתניאל? ואת הטבח בבני משפחת פוגל באיתמר? ומשפחת גביש באלון מורה? איזה תירוץ עקום יוכלו להמציא כדי להטיל את אשמת רצח היהודים דווקא ביהודים, לפני שהוצבו המגנומטרים (לאחר רצח שוטרי מג”ב בהר הבית)? ודאי ב”כיבוש”. ומאיזה “כיבוש” בדיוק סבלו רוצחי תרפ”ט בחברון, במוצא, בירושלים, בצפת? איזה מבנה נפשי מעוות גורם ליהודים לאמץ את תירוצי הרוצחים הערבים?



יותר מ־100 שנים נמשכת המלחמה בארץ הזאת. לנוחות הלומד את ההיסטוריה הזאת, מחלקים אותה החוקרים לפרקים־פרקים: מאורעות תר”פ־תרפ”א, מאורעות תרפ”ט, מאורעות תרצ”ו־תרצ”ט, מלחמת העצמאות, הפדאיון ופעולות התגמול, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, וכל המלחמות שבאו מאז, והאינתיפאדות, וטרור הבודדים והסכינאים והמתאבדים - הכל שמות מלאכותיים וחלוקה מאולצת למקטעים של אותו רצף מלחמתי שיש בו עליות ומורדות. רק שוטה מלומד או פובליציסט דמגוג מנסים לתלות את הרצח של היום במאורע מאמש. עומר אל־עבד, רוצח בני משפחת סלומון בחלמיש שטוען שהוא רצח “בגלל אל־אקצה”, אינו שונה מהרוצח אבו חליל אל־ג’ומג’ום מחברון, שגם הוא ביצע את מעשי האונס, הסירוס והשחיטות של ילדים לעיני הוריהם לפני 88 שנה, משום שהוסת להאמין כי “אל־אקצה בסכנה”. הים הוא אותו הים, הערבים אותם ערבים. גם השמאלנים.