עוד אני חוכך בדעתי אם בעקבות כל החשדות, הפרשיות והחקירות הקשורות בראש הממשלה וברעייתו הגיע הזמן לקרוא בקול גדול ובאמירה בוטה כלפיו: “ביבי די, לך הביתה!”, הפציע בראיון ל”ידיעות אחרונות” בר־סמכא ומעמד גדול ורם לאין ערוך ממני, הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון מאיר שמגר, ואמר דברים מפורשים ונחרצים: “דעתי היא שראש הממשלה צריך לפרוש. בעניין הזה של המתנות, אני מוכן לחתום על כך. כשמדובר במתנות בהיקף גדול של סיגרים ושמפניות, דעתי מאוד נחרצת. הייתי מצפה שראש הממשלה יתפטר על זה”.
הבנתם? לא הצוללות, לא בזק, לא נוני מוזס, לא פרשת המעונות, לא חשדות אחרים שצצו סביב ביבי ושרה, לא עסקי בן דודו עו”ד שמרון, שנתניהו ידע או לא ידע עליהם. לא, הסיגריות והשמפניות די בהן כדי לשלחו הביתה. ומי שאומר את זה, כדאי לדעת, לא גדל חלילה בערוגות השמאל, אלא היה איש אצ”ל שהוגלה בידי הבריטים למחנה מעצר באריתריאה.
ואכן, כל מה שמתחולל במישור המשפטי והאתי סביב “המשפחה המלכותית”, אינו יכול שלא להדאיג ולהעיק על כל אזרח, אולי להוציא ח”כ דוד ביטן. האם ראש הממשלה מסוגל לתפקד כראוי, בדעה צלולה ובמלוא שיקול הדעת, במצב כזה? האם הוא יכול להקדיש את כולו לבעיות הקשות והמורכבות הפוקדות את המדינה מדי יום ולקבל החלטות נכונות? ספק גדול, ואז זו בעיה של כולנו.
חשדות של שחיתות לא דבקו בדור הוותיק
בנימין נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון האפוף חשדות של שחיתות ונתון בחקירות. אבל כדאי לשים לב לאבחנה הבאה: חשדות כאלה או דומים להם לא דבקו מעולם בדור הוותיק, “הזקן”, של ראשי ממשלותינו מימין ומשמאל, אלא רק בדור השני, “הצעיר”, דור ילידי הארץ. לא בן־גוריון, לא שרת, לא אשכול ולא גולדה מאיר (כולם ילידי המאה ה־19) משמאל, אבל כן רבין (בזכות רעייתו) וברק. לא בגין ולא שמיר (יליד העשור השני של המאה ה־20) מימין, אבל כן שרון, נתניהו ואולמרט (שנשפט כשהיה כבר בקדימה).
הסיפור הבא המופיע ב”יומן אישי” של משה שרת, מבטא היטב את פער הדורות והערכים הזה. שרת מספר שם, שאחרי שכבר סיים את תפקידיו הממלכתיים (שר החוץ וראש הממשלה), הציעה לו גברת יהודייה אחת מלונדון לערוך מסע הרצאות בארצות הברית תמורת 200 דולר להרצאה. שרת דחה את ההצעה וזעם ביומנו על המציעה. לא, לא בגלל מה שאתם אולי חושבים, לא בשל הסכום הנמוך והמעליב שהציעה לו, אלא על שהיא מעלה בכלל בדעתה שהוא ייאות לעשות כסף לכיסו ממידע וידע שרכש במהלך תפקידיו הציבוריים והממלכתיים. את שמותיהם של ראשי ממשלה מהדור השני שעשו הון מהרצאות שנתנו בארצות הברית לאחר סיום תפקידם, לא קשה לנחש.
הסיסמה “מושחתים נמאסתם” שהמציא העיתונאי נתן זהבי בתגובה למה שמכונה “התרגיל המסריח” - ניסיונו של פרס ב־1990 להפיל את ממשלת שמיר שהיה חבר בה ולהקים ממשלה בראשותו - ליוותה כמה מערכות בחירות בישראל, וכנראה גם השפיעה. כמה סקרים שנערכו בעבר מלמדים שרוב אזרחי ישראל סבורים שהפוליטיקאים מושחתים, מקבלים משכורת שמנה ולא עושים כלום. ההכללה פסולה, אך בהחלט אומרת דורשני.