העיירה בויון נמצאת בדרום מערב בלגיה, ליד הגבול הצרפתי. עמדתי על חומות המבצר הענקי הצופה על העיירה והיערות שסביב. זה היה מבצרו של האציל גוטפריד מבויון, מראשי מסע הצלב הראשון לפני יותר מאלף שנה, מכובשי ירושלים מידי המוסלמים, ממשתתפי הטבח במוסלמים וביהודי העיר, ומי שהוכתר להיות “שומר הקבר הקדוש”. התחלתי להרהר מה הניע אותו לעזוב את הנוף הנהדר, לעבור תלאות דרך בנות שנתיים ולהגיע להרים הצחיחים של ירושלים, כאשר ראיתי לפתע את הידיעה על הרצח שבוצע בהר הבית. אלף שנה התחברו לפתע בצורה כל כך חיה לתובנה ברורה: מכאן, לפני יותר מאלף שנה, יצאו לוחמים אבירים לקרב על ירושלים. הקרב למעשה לא הסתיים. וההיסטוריה מעניינת: כמה עשרות שנים אחרי שממלכת ירושלים הצלבנית נפלה ב־1187, וירושלים נכבשה מחדש בידי המוסלמים, המוסלמים ויתרו פעמיים על ירושלים לטובת הצלבנים בהסכמים שנערכו עמם: פעם כאשר הם שומרים בידם את השליטה בהר הבית, ופעם כשאינם שומרים.



והרי כמה תובנות ממרומי מבצר בויון :


הראשונה, לפנינו עוד משבר סביב הר הבית, שטרם הסתיים. קדמו לו משברים רבים. להבדיל ממשברי עבר, הגפרור שהצית אותו לא היה מעשה של ישראל, כמו חפירת מנהרת הכותל ב־1996, אלא מעשה רצח שביצעו במקום מוסלמים. מהצד המוסלמי אין בזה חידוש רב או משהו חריג, בבחינת חילול מקום קדוש.



כאן נרצח המלך עבדאללה, סבא רבא של המלך עבדאללה הנוכחי בירדן; המוסלמים עצמם החריבו מאות מסגדים רק בשנים האחרונות, ובידיהם חוללו מקומות קדושים לאסלאם; בעזה הפכו המסגדים למחסני נשק. זו הנורמה. אבל, אוי לו ל”כופר” אם יפגע, ולו בפגיעה הקלה ביותר, במקום קדוש לאסלאם. היכן ההיגיון כאן? אין היגיון.




צריך רק הסתה קלה




השנייה, מסגד אל־אקצא שבהר הבית הפך עם השנים להיות המכנה המשותף הנמוך ביותר המשלהב את ההמון המוסלמי, ובעיקר הפלסטיני. יש כאן, בדנ”א, חומר בעירה מדהים; ישנה כאן אמונה שהמקום בסכנה, שהיהודים, “בני הקופים”, רוצים להשתלט עליו. הדת משמשת כאן ,כמובן, ככלי מדיני, כמו שגם שימשה במסעי הצלב, ובמקרה שלפנינו : לקבוע מיהו הריבון האמיתי בהר הבית. לא צריך זכוכית מגדלת כדי לקרוא את מה שהפלסטינים, ובכללם הנהגת ערביי ישראל, אומרים ברורות: הר הבית הוא שלנו, ובכל הסדר של הסכסוך הוא יהיה שלנו.



ומכאן נובעת התובנה השלישית. הניסיון במשברים בהר הבית, ובמשברים שמקורם בכותל המערבי לפני קום המדינה, לימדו שכל שינוי בסטטוס־קוו - ולו הקטנטן ביותר - הנעשה בידי היהודים, מצית מיד את ההמונים ואת הדמיון בשל "הסכנה הנשקפת לאל־אקצא". צריך רק הסתה קלה. בעבר, לפני קום המדינה, זה היה המופתי של ירושלים. היום זו להקה ענקית. אחד מהם הוא ארדואן. סוף־סוף הייתה זו האימפריה העותמאנית ששלטה בירושלים יותר מ־400 שנים.



ובו־בזמן, העולם המוסלמי בעבר הרחוק לא התגייס למען ירושלים והר הבית, וכך גם כיום. רק בדיבורים ובהסתה נקראים מיליוני מוסלמים לעלות ולהגן על אל־אקצא. בפועל, חלקם עסוק בלהרוג זה את זה, בלרדוף איש את רעהו או להחרימו.



ואחרונה ולא חביבה: הטיפול שלנו במשבר, עד כה, כושל.