אפשר להגיד שח"כ דוד ביטן קנה ביושר את האש שנורתה עליו מכל עבר בעקבות הטענה שלו על פחדנותם של אנשי שב"כ. אפשר לטעון שאחרי כל כך הרבה התבטאויות בלתי מעודנות בעליל בשלל נושאים ועניינים, מבקריו מרגישים שמותר להם לשחרר את לשונם, לפחות כפי שהוא משחרר את זו שלו. ועדיין, מי שיאזין לראיון של ח"כ ביטן ביום חמישי בגלי צה"ל, לא ימצא בו שום התלהמות ושום התבטאות לא ראויה, כפי שניסו להדביק לו. ח"כ ביטן לא טען בראיון הזה שלוחמי שב"כ הם פחדנים, שאין להם אומץ להילחם בטרור או שאר אמירות מעליבות, כמו אלו שיוחסו לו. ח"כ ביטן טען, אפרופו סוגיית גלאי המתכות, שצמרת שב"כ רוצה יותר מכל לחזור הביתה בשלום.
אפשר להתווכח עם הטענה הזו, אבל ראוי לדון בה בכובד ראש, לא רק אשר לשב"כ. בעשורים האחרונים מסתיים כמעט כל אירוע ביטחוני בעצימות גבוהה, או בוועדת חקירה או בדוח מצליף של מבקר המדינה. מי שיגיד שהביקורת הזו לא יושבת בראשם של מקבלי ההחלטות - מראש הממשלה, דרך הרמטכ"ל ועד לראש שב"כ – אינו אלא שקרן. וכשאנחנו רואים לא פעם ולא פעמיים את ראשי זרועות הביטחון מפזרים המלצות "מרסנות", מותר בהחלט לתהות אם אין כאן גם שיקולים אחרים. לא שיקולים פוליטיים, אלא שיקולים של מי שיודע שאם הוא ימליץ לא לעשות, לא יקרה אסון גדול, אבל אם ימליץ לעשות – להציב מגנומטרים או להגיב בעוצמה מול החמאס - והעניין יסתיים בכמה הרוגים, הוא עלול לשלם מחיר ציבורי כבד. זו הייתה הביקורת כלפי ראש הממשלה וכלפי הרמטכ"ל בני גנץ בצוק איתן.
זו גם הביקורת על שירות בתי הסוהר, בכל מה שקשור לאופן הרך והמכיל שהוא מפגין בטיפול במחבלים הכלואים אצלו. ובמובן הזה, הדרישות מח"כ ביטן להתנצל, כאילו אמר משהו שאסור לומר, היא ניסיון לא ענייני להשתיק באגרסיביות נושא שראוי לדיון ציבורי.
וכשאל העליהום הזה מצטרפים עיתונאים, מי שביקורת היא הלחם והחמאה שלהם בשגרה, זה בכלל צריך לעורר תחושה לא נוחה. ביום שישי החליט "ידיעות אחרונות" להוביל את המתקפה על ח"כ ביטן. כתבת העיתון פנתה אל חמישה ראשי שב"כ לשעבר, ועמדתם של אלה הובאה בענק תחת הכותרת "הסירו את ידיכם משב"כ", שבאה מפיו של ח"כ יעקב פרי, מי שפיקד על השירות בשנים 1988־1995. ומכיוון שזו הייתה רוח הדברים גם אצל חבריו, כדאי להזכיר גם להם וגם לפרי כמה מושכלות יסוד. שב"כ איננו עסק פרטי. הוא איננו ארגון ששייך לחברים בו, גם אם לאורך השנים כמה מבכיריו התנהגו כאילו כך הדבר. חוק שב"כ קובע במפורש ש"השירות נתון למרות הממשלה", ושראש השירות מחויב אחת לתקופה למסור דין וחשבון לוועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים של ועדת החוץ והבטחון. במילים אחרות, הפוליטיקאים לא יכולים להסיר את ידיהם משב"כ, משום שהם אחראים לו ומפקחים עליו.
גם את ועדת לנדוי, זו שהוקמה בעקבות תוהו ובוהו בארגון, הקימה ממשלת ישראל. כן, כן, הפוליטיקאים. והוועדה הזו מצאה בארגון "שיטה של מתן עדות שקר". אירועים שהתרחשו בשנים ההם בשב"כ - מקו 300 ועד פרשת נאפסו - לימדו על תרבות של ארגון שהוא והחוק לא משדרים על אותו גל. אז נכון שצריך לקוות שהימים הרחוקים ההם מאחורינו, ונכון שצריך לבקש שמי שמבקר את הארגון יעשה את זה עם כל הכבוד וההערכה שאנשי הארגון ראויים להם, אבל מי שקופצים נגד ביקורת של פוליטיקאים על שב"כ, מעידים על עצמם שיש להם בעיה בהבנה של תהליכים דמוקרטיים.
הפרשה הזו מעוררת, לא בפעם הראשונה וגם לא השנייה, כמה שאלות על המותר והאסור בשיח הציבורי שלנו. למה כשח"כ מוטי יוגב אומר שצריך לעלות עם D-9 על בית המשפט העליון זה נתפס כקריאה לחיסול הדמוקרטיה, וכשפוליטיקאים מאשימים את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בהגנה על השחיתות של בנימין נתניהו, זו ביקורת שמחזקת את הדמוקרטיה? למה מותר לתקוף את עופר וינטר, אבל אסור לתקוף את יאיר גולן? וגם זה: בשבוע שעבר העלה פרשן בכיר ב"הארץ" את האפשרות ש"עמדתו המקצועית" של רוני אלשיך "הושפעה קשות ושלילית מהשקפת עולמו האמונית־משיחית". הפרשנות הזו לא עוררה גלים. עכשיו, נסו לדמיין שמישהו היה כותב פרשנות דומה (מופרכת באותה מידה), שלפיה "עמדתו המקצועית" של ראש שב"כ הנוכחי נדב ארגמן בעד הסרת גלאי המתכות "הושפעה קשות ושלילית" מהחינוך שקיבל בקיבוץ שבו גדל. גם זה היה מתקבל כפרשנות לגיטימית? אני בספק.