אישית, לא אכפת לי מצהרונים. כמו שהצלחתי לפספס בכמה שנים את המעבר לחינוך חינם מגיל 3 – כלומר, על הילדים שלי עוד שילמתי – כך הצלחתי לפספס בעוד כמה שנים את המעבר לצהרונים מוזלים – כלומר, על הילדים שלי עוד שילמתי יותר. אם שר האוצר והכנסת ביקשו להרוויח קולות באמצעות החוק, שקובע תקרת תשלום נמוכה למדי על צהרונים, את הקול שלי הם החמיצו. כבר אין לי ילדים בגיל המתאים, ועדיין אין נכדים.
כך שאישית, באמת לא אכפת לי מצהרונים. אבל כאזרח המדינה אכפת לי מהם. ובעצם, לא מהם, אלא מסכלותו של המחוקק הקובע חוקים שמתיימרים להיטיב עם האזרחים, אך בעצם פוגעים בהם. חוקים כאלה מעידים על אחד משני דברים: או שהמחוקק טמבל – או שהמחוקק חושב שהציבור טמבל. ולא ברור מה מהשניים גרוע יותר.
כיצד החליט המחוקק שתקרת הגבייה מהורים על צהרון תהיה דווקא 935 שקלים, ולא, נאמר, 934 שקלים, או 937 שקלים, או 952 שקלים ו־30 אגורות, איני יודע. מן הסתם ישב מישהו, או מישהם, וקבע נוסחה והציב בה מספרים. כך למזון, כך למשכורת, כך לחומרי יצירה. לא פחות ולא יותר. נקבע סטנדרט, נתעקש על הסטנדרט, לא נאפשר לאף אחד לסטות מהסטנדרט, לא למטה ולא למעלה. כך נראית קואליציית ימין ישראלית המממשת מדיניות סובייטית. השר משה כחלון מעמיד את תצלומי הענק שלו על שלטי חוצות, כמו שעשו לפניו ניקיטה חרושצ’וב וליאוניד ברז’נייב. משה כחלון מיטיב עם העם, כמו שהיטיבו לפניו ניקיטה חרושצ’וב וליאוניד ברז’נייב.
כל מי שהיה מעורב אי פעם בהפעלת צהרון בערים החזקות במרכז הארץ כמנהל, כיזם או כהורה מעורב, יודע שאין בין הסכום שקבעה המדינה לבין המציאות שצרכני הצהרונים מצפים לה דבר וחצי דבר. הצרכנים רוצים מחיר טוב – אבל רוצים גם שירות טוב. אחרי הכל, מדובר בילדיהם. הם מוכנים לשלם יותר כדי לקבל יותר. הם מוכנים כמובן גם לשלם פחות ולקבל יותר, אם יש מי שמוכן לתת. הם לא מוכנים לשלם פחות ולקבל פחות. אנשים משונים. הם מעדיפים לחיות בתל אביב של המאה ה־21, ולא בקולחוז סובייטי של אמצע המאה ה־20.
מפעילי הצהרונים יודעים זאת. לכן הודיעו בזה אחר זה - לא רק ויצו ונעמת, גם מפעילים אחרים, קטנים יותר - שלא יפעילו בשנה הבאה צהרונים במרכז הארץ. הם יודעים שכאשר כחלון יקטוף את פרי הפופוליזם, הם אלה שייאלצו לעמוד מול הורים כועסים ומול הדרישה לצהרון מושקע ואיכותי, ואין סיכוי שיוכלו לספק צהרון כזה. זול כן - איכותי לא. כמו לחם סובייטי, כמו רכב סובייטי, כמו בגד סובייטי. המדינה תכפה אחידות, שמשמעותה מכנה משותף נמוך. האזרחים החלשים יידפקו. האזרחים החזקים יידפקו או יחפשו קומבינה. חלקם יעזבו את המערכת הציבורית ויתעקשו על חינוך פרטי. עוד רגע כבר נשמע את הצעקות על “פערים בחברה” ועל “חינוך לעשירים בלבד”.
שר האוצר – ואני אומנם נטפל אליו, אבל שר החינוך ועוד שלל פונקציונרים אשמים בקרקס הזה לא פחות ממנו – חושב שכל דבר הוא סלולרי: נוריד מחיר, נרוויח מנדטים. אבל לא כל דבר הוא סלולרי. בסלולרי היו חברות שעשו רווחי עתק על גבו של ציבור משוּטה. לכן היה היגיון בדרישה שיחתכו מחירים. בצהרונים אף אחד לא עושה רווחי עתק. לכן בחוק החדש אין היגיון. רוצים להיטיב עם העם? התעקשו על סטנדרט מינימום גבוה למי שצריך – בלי לכפות סטנדרט מקסימום נמוך על מי שיכול. כבר עשו את הניסוי הזה לפניכם. התוצאות לא היו טובות.