אחרי הסיבובים שעשו עליו, אזריה ייאלץ להתמודד מול חורבן אישי

על פי המסורת היהודית, הבית נחרב פעמיים באותו יום. כל חורבן אירע בעידן אחר ועדיין התאריך זהה. האל, כך מוסבר, שלח שניים לביצוע העבודה: נבוכדנצר הבבלי וטיטוס הרומי. עובדי קבלן מסורים ואכזריים במיוחד. אמת? מיתולוגיה? לא משנה. איחוד התאריכים מאפשר לנו לעשות את הדברים שאהובים עלינו הישראלים יותר מכל: להרהר ולחפור במעמקי נשמתנו. להלקות את מצפוננו המתייסר. לסכם ולחשב אם פעלנו לטובת הזולת וקירבנו את הגאולה או הסתנו והחשנו את נפילת מדינתנו, שיש המכנים אותה "הבית השלישי". 
 

איני חסיד של מיסטיקה, סמלים ואותות מסתוריים, אבל החיבור בין אירועי השבועות האחרונים ליום הצום שצוין בשלישי שעבר יכול לעודד חזרה המונית בתשובה. אם יש בורא עולם, הוא קשר הכל יפה־יפה ושלח לנו את החבילה בסמיכות לתשעה באב, ורק דביל ואפיקורס להכעיס לא יבחינו בכך.

נתחיל בהר הבית. ייתכן שביום מן הימים המקום יהפוך בפועל לבית המקדש השלישי על חשבונו של אל־אקצא. כשזה יגיע, אני רק מבקש מהאחראים להודיע לי מראש כדי שאוכל לארגן טיסה למוזמביק ולהיכנס לבונקר לכמה שנים טובות. פחד מוות. למרות האנרגיות המתפרצות והעלייה ההולכת ומתגברת של יחידים להר, כנראה שנאמני המקדש יצטרכו להמתין עם הרעיון של חידוש הזבחים ופיצוץ המסגד. 
 

לפי התסריט הריאלי, המקום ימשיך לשמש כמוקד לתבערות זמניות שגוררות מוסלמים למחאות כעוסות באשר הם. ממש כשם שחל לאחרונה. הדרך לשמירה על שקט תוך החלת ריבונות עדיין נסתרת מבינתנו: כן מגנומטר, לא מגנומטר, יד קשה, ליטופים, ירדנים, טורקים. מאות טיעונים הושמעו באולפני טלוויזיה, הודפסו על הררי עיתונים ותפסו טריליוני מגה בייטים בשרתים אלקטרוניים במהלך המשבר החולף.

אף אחד לא בטוח מה נכון. החוקים נזילים ברף האלימות והרגישות הזה. השינוי מתחולל בקצב סילוני. מירושלים, ליהודה ושומרון, חזרה לקו הירוק ומשם ליפו. 
 

כשאחותה הקטנה והאקזוטית של תל אביב התלקחה, כבר ראיתי בחזיוני איך מתקן ארעי לגילוי מתכות שולח אותנו לעימות שיגיע לכדי מצור ערבי כולל בשיאו של הצום, שגם ככה הוא כמעט בלתי אפשרי בחום המעלף של אוגוסט. מלחמת יום כיפור שתיים על הראש. אולי כדאי להעיר את קהלני. 
 

אבל ההיסטריה האישית שלי לא הזיזה לאף אחד. עוד לא הספיקו לפנות את רחוב יפת מצמיגים ולחדש את השמשות המנופצות ומלאי המתוקים הממכרים אצל מוטראן, ולפתע נשמעה זעקת קריאה מבית המשפט הצבאי: ערעורו של אלאור אזריה נדחה. המשקל עבר למוקד חדש. הר הבית נשכח. לפחות לעת עתה.

ושוב שאלות וכעסים, שנאה ובלבול. האם מותר לחסל מחבל? אסור? מי יודע. מה יהיה על מדינתנו הקטנה אם כל אחד ידפוק כדור בראש למי שנראה לו חשוד? ובהיפוך, אם יתאפקו חיילינו ולא יוודאו הריגה, זה עלול להתפוצץ בפנים ולהסתיים באסון כפול. בקצב מסחרחר טרטרו כתבים ומגישים, הציגו קושיות בפני פרשנים שלא ממש ידעו מה לענות, וכיוונו את המהלומות המילוליות לעברם של חברי כנסת שעמדו מול מיקרופונים ולהטטו בתשובות עמוסות הברות אך חסרות תוכן. ציוצים מתריסים, סתומים ומוחים הופרחו לאוויר הווירטואלי.
 

תקרית אזריה מורכבת, מתעתעת ומגלמת בתוכה מקבץ אדיר של אגרסיות וטרוניות שחוצות את החברה הישראלית. משניאות אותנו זה על זה. הזועמים על קיפוח עדתי וחוסר שוויון רואים בחייל קורבן של מערכת לבנה וגזענית.

רק בשל מוצאו, נטען, הוכתם והורשע. בני האליטה היו מזוכים ממצב זהה. הם בכלל לא היו מגיעים למשפט. הוריהם הפריבילגים היו שולפים אותם מצרה בעזרת טלפון לדרג בכיר, והכל היה נשאר מאחוריהם כזיכרון קצר ובלתי נעים. אזריה, למרבה הצער, לדבריהם, מגיע מהמקום הלא נכון. ממשפחה שאפשר לרסק. 
 

ימין ושמאל מתקוטטים בשנאה תהומית על הפרשנות המוסרית הנאותה לאותה ירייה מהדהדת. בימין משבחים את הצעיר שחיסל מחבל ופעל, לדבריהם, כמצופה מלוחם. בשמאל מגנים ומכנים אותו “רוצח קר ואכזר". נציגים יריבים מתבצרים. מתהדרים בשנאה ובמקביל מלקקים אצבעות בזמן גריפת הון פוליטי ופרלמנטרי.

אלאור הוא מגנט לייקים ותשומת לב. הרכיבה עליו שווה זהב. משר הביטחון היוצא ועד אושיות רשת בכירות, אין אדם שביקש שהמשפט יסתיים בלא שקולו יישמע. זה ויכוח נהדר לעוסקים במלאכה ללא סנקציה בקצה. 
 

אין מי שמשלם את מחיר ההתלהמות מלבד אזריה ומשפחתו. הם שילמו וימשיכו לשלם מחיר כבד. באחד השידורים מבית המשפט ראיתי אותו מציץ בחיוך קצר בהמון, בניידות השידור, בתומכים, באנשי ציבור ובשלל התמהוניים שהתקבצו בתקווה לעוד קצת דם. אני לא בטוח שהוא הבין שהתפאורה הרועשת הזו עתידה להתפוגג בתום הקרנבל, ואז, אחרי הסיבובים שנעשו עליו, ייאלץ להתמודד, לבדו, מול חורבן אישי שהתקומה ממנו תהיה קשה מאוד.