1. פרשת אלאור אזריה מסרבת לגווע. מתחזקת אותה משפחה אומללה שנקלעה שלא בטובתה לתוך אירוע אישי מצער, שנחטף על ידי פוליטיקאים, עסקנים, משפטנים, תאבי פרסום, יחצנים ועוד. בצד השני ניצב צה"ל בראשות הרמטכ"ל, שמבחינתו האירוע משול ל"פיגוע חברתי" חמור, נקודת מפנה דרמטית בהתפתחות הדיאלוג בין הצבא לבין החברה הישראלית המשתנה.
מבחינתי, אגב, פסק הדין הנוקב, החמור והמהדהד בפרשה חשוב אלף מונים מהשאלה אם אזריה יישב חצי שנה יותר או פחות. זאת ועוד, הלקחים שלו ושל משפחתו חשובים לעתיד המדינה פחות מאשר הלקחים של צה"ל שאליהם אתייחס. בצה"ל כבר התקיימו מספר דיונים במוקדים שונים להפקת לקחים מהשגיאות שביצע הצבא באירוע. בניגוד ל"שחקנים" האחראיים, צה"ל יודע לאתר, להודות ולתקן שגיאות. ובאשר להתנהלות הצבא אפשר לאתר חמש שגיאות מרכזיות:
הראשונה, "מנת היתר" בתגובה לסרטון של בצלם. התבטאו אז בחומרה גם שר הביטחון, גם הרמטכ"ל וגם דובר צה"ל. היה צריך לתאם. רצוי היה שרק דובר צה"ל יגיב: "על פניו מדובר בסרטון שמתאר פעולה שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות הפתיחה באש ועם רוח צה"ל. הנושא עבר לחקירת מצ"ח, ואנו נדווח על תוצאותיה ועל החלטת הפרקליט". במקביל, טלפון של ראש המינהל האזרחי לאבו מאזן עם הבטחה לבדיקה רצינית ועדכונו האישי.
השגיאה השנייה נעוצה בהחלטה לחקור את אזריה באשמת "רצח". אומנם התביעה ירדה מזה מהר, אבל החיפזון מהשטן. השגיאה השלישית היא באזיקתו של אזריה בבית הדין. הוא לא היה בורח לשום מקום, ולצד נהלים יש גם מקום לשיקול דעת. השגיאה הרביעית נעוצה לטעמי בעובדה שחרף התנהגות המשפחה ועורכי הדין כלפי צה"ל והפיקוד - מפקדי החייל, מרמת המ"פ ועד המח"ט, חייבים היו לחתור למגע, לחבק וללוות את המשפחה גם בכוח. לחתור לאמון ולדאגה לחייל ולמשפחתו, גם אם סרח.
הטעות החמישית, מורכבת יותר, נעוצה בשאלה אם כשיש סרטון שמחייב חקירת מצ"ח אין מקום לטיפול מהיר יותר, שלא דרך בית דין צבאי, לרבות הדחה מתפקיד לוחם, מאסר בפועל וכדומה. בסביבתה של משפחת אזריה, בקרב פרקליטה המהולל יורם שפטל (שירד השבוע בבוטות על הרמטכ"ל ועל מראהו, משל הוא היה עצמו ריצ'רד גיר...) ובקרב להקת פוליטיקאים מהימין שביצעה השבוע "מטווח פוליטי" בצבא וברמטכ"ל, לא נראה שיש כוונה להפיק לקחים ולהפנים את חומרת המעשה. גם לאחר הכרעה של שמונה שופטים, אומרים אבי המשפחה ועו"ד שפטל שהם "ממתינים להצעה ראויה מהרמטכ"ל". לא פחות.
תהיתי השבוע מה היו מעדיפים חברות וחברי הכנסת שקראו לחנינה מיידית לאזריה ויצאו באמירות בוטות נגד צה"ל והרמטכ"ל. האם יעדיפו חנינה או שמא ארבע דקות של ראיון ברדיו האזורי או בתוכניות הבוקר בטלוויזיה? אני חושד בהם, בכולם, שאזריה מעניין אותם כקליפת השום. הם מתעניינים רק בבוחרים שלהם ובעוד ארבע דקות של זרקורים. בסוף יתברר כי הם ישאירו את איזנקוט, את צה"ל ואת אזריה לבד.
2. ביקרתי השבוע בנתיבות. ראש העיר הוותיק יחיאל זוהר ביקש לנפץ לי כמה תדמיות ישנות ולא רלוונטיות, והוא הצליח ובגדול. זה לקח ארבע שעות ואנסה לשתף אתכם בתמצית. 36 אלף תושבים יש בנתיבות. 30% מהם חובשי כיפות, דתיים וחרדים. הרוב המוחלט חילונים. זה חשוב על רקע מה שנראה כשליטת חצרות המקובלים ביישוב (הבבא ברוך, "הרנטגן" ונוספים). 4,000 התחלות בנייה יש כעת בעיר ועוד שכונות רבות מתוכננות. 76% זכאות לבגרות, נתוני גיוס גבוהים לצה"ל. הרכבת הביאה מהפכה שהתווספה לשיפור התשתיות והכביש לעיר מהמרכז ומבאר שבע. מגרשי החניה שנבנו לצד הרכבת בלחץ ראש העיר ענקיים. לא יהיה כאן מה שקורה בחדרה, בבנימינה ועוד.
לצד השכונות החדשות שנבנות בקרבת הרכבת מוקם פארק עירוני ענק עם אגם ומוקדי בילוי. בעיר פועלים שני מתקני קאנטרי קלאב עם שתי בריכות ציבוריות, וישנן עוד כ־500 בריכות שחייה פרטיות בבתים בעיר. שמונה מגרשי טניס, מגרשי כדורגל וכדורסל. שלושה־ארבעה מרכזי קניות ענקיים, המשמשים מוקד עלייה לרגל גם עבור בני המושבים והקיבוצים באזור. היכל תרבות ובו 580 מקומות ישיבה ייחנך כאן בעוד שלושה חודשים, לצד קונסרבטוריום ומתקני תרבות רבים נוספים, מסעדות ובתי קפה.
זוהר מצביע בגאווה על מבנה גדול: "זהו בית החולים הגריאטרי של נתיבות, עם 200 מיטות", הוא מספר לי, ואני שואל מי הרשת המפעילה. "שום רשת. העירייה מפעילה אותו, זו חובת העיר לוותיקיה וגם זכות גדולה", הוא משיב. פועלת כאן גם יחידת "אופק" שמסיירת, שומרת על הביטחון ומרחיקה כל גורם של אלימות, סמים, פשע, גניבות, פריצות וכו'.
נתיבות היא אחת הערים המתפתחות בישראל בשנים האחרונות, אבל דימוי ה"באבות" עוד רודף אותה. יחיאל זוהר נחוש להילחם בזה. לפני שנים הוא הלך עם גרעין של הנוער העובד לנח"ל ולהגשמה בקיבוץ, וחזר להנהגה המקומית ביישוב שהפך לעיר משגשגת. "החלטנו שאנחנו נהיה אדונים לגורלנו", הוא מסביר, ומבטיח לי שהמשימה של בני דורו ושותפיו להנהלת העיר היא ש"נתיבות לא תהפוך לבית שמש". אכלתי ארוחת צוהריים במסעדה אסייתית מצוינת ולמדתי שרוב הסועדים אוכלים בעזרת מקלות, ורק אני לא מצליח. ערכתי שם קניות לשבת וחזרתי הביתה בהרגשה שהתדמיות עדיין חזקות מהמציאות, גם בעידן הרשתות החברתיות.
3. בשבוע שעבר הופעתי בכנס ביישוב המפונים ניצן שערכה העמותה למורשת גוש קטיף במלאת 12 שנה להתנתקות. לא היה קל להסתכל לאנשים הטובים האלו בלבן של העיניים, שחלקם עוד גרים באתר הקרווילות המתפורר. נמרוד, ידיד ותיק וחבר קיבוץ השומר הצעיר בדרום, העיר לי בפייסבוק איך אחד כמוני הולך לכנס שבו תוקפים החלטה לגיטימית של ממשלת ישראל, שהחליטה על ההתנתקות? השבתי לו שאלך לכל מקום שיזמינו אותי אליו ושארצה לבוא אליו, ושזה יהיה פספוס גדול להמשיך לנהל דיאלוג בתוך הקבוצות הפנימיות של כל אחד מאיתנו - גם אם דעתי הפוליטית שונה מדעתם ואולי דווקא בשל כך.
בכנס דיברתי על חובת הנאמנות של דובר לארגון שהוא מייצג, בטח כשמדובר בגופי ביטחון, אך הייתה לי הערת שוליים לצה"ל בפרספקטיבה של הזמן: את הפינוי היה צריך לבצע בגרון ניחר, בעין דומעת ובשפתיים קפוצות, ולא בקור רוח ובנחישות. זה היה צריך להתחיל מלמעלה - מהרמטכ"ל - עד אחרון החיילים. היה צריך להבחין בין ההחלטה המדינית והפוליטית לבין הדרמה האנושית שנצרבה בלב כל. היות שעוד צפויים לנו כאן אתגרים ואולי פינויים תחת הסדרים, חשוב ללמוד ולהפיק לקחים.
4.בתיבת הדואר שלי נחת ספרה של מאיה גונן "להתגבר על המשבר ברשתות החברתיות", שעוסק "בהיערכות הארגון למשבר תקשורתי ברשת". מעולם לא שמעתי על גונן והרמתי אליה טלפון. מתברר כי היא דוברת המועצה במזכרת בתיה, בעלת תואר ראשון בתקשורת ותואר שני בהתנהגות ארגונית, והיא פשוט אוהבת את התחום ואת העיסוק התקשורתי וחוקרת את הרשתות החברתיות. את ספר הביכורים שלה, שכולל קובץ מאמרים, תובנות ועצות ומיועד למנהלי תקשורת בארגונים ולסתם מתעניינים, היא הוציאה על חשבונה בהוצאה פרטית, ומקווה בעזרתו לפרוץ קצת קדימה.
5. הקיבוץ שלי, להבות חביבה, הוא קיבוץ מופרט שעבר שינוי עמוק, קלט עשרות משפחות מהעיר שאין להן דבר וחצי דבר עם סוציאליזם, אחוות עמים וקולקטיביות רעיונית. לכאורה, אדם עם עצמו ומשפחתו. אבל רק לכאורה. בשבוע שעבר נפל עלינו אסון כבד. שי־לי, חברת הקיבוץ, נספתה בתאונת דרכים עם בתה הפעוטה יעל. כבר שנים שלא ראיתי התגייסות כזאת של קהילה מחויבת ותומכת, של תמיכה וסיוע לנדב הבעל ולילדים בגני הילדים, במוסדות הקיבוץ, בלוויה, במהלך השבעה ועוד. הן כקיבוץ והן כבודדים. מקיבוץ של פעם הפכנו לקהילה חמה, תומכת ואוהבת. בנסיבות הטרגיות הללו התבוננתי בקיבוץ שלי, במוסדותיו ובחבריו בגאווה גדולה מאוד. תנחומים למשפחה. סעו בזהירות.
שבת שלום!