מתוך עשרות המשפטים שחוזרים על עצמם במהלך חיינו "כשתגדלי תביני" הוא מאלו שאני שומעת מאז שהגעתי לעולם. לפני כמה שנים הגיח לחיי גם "תביני כשתהפכי לאמא" שגרם לי לרצות לזרוק פח מלא בחיתולים מלוכלכים על כל מי שאמר לי אותו. גם אחרי ההשתלטות של מיניבוס על חיינו לא הרגשתי שהשתניתי.

הנסיבות השתנו, ואיתן גם צורת החיים שלי: אני קמה מוקדם יותר אז אני עייפה יותר, אני לא יכולה להשאיר אותו עם קערת אוכל כמו את הכלב וחייבת למצוא אדם עם דופק שישמור עליו לפני שאני יוצאת מהבית כך שאני לא ספונטנית כמו שהייתי ואני נאלצת להתאים את עצמי לרצונות של אדם שבטוח שלהודיע שהוא צריך קקי זו גאונות, זו מציאות חדשה שמצריכה התאמות, זה הכל. אמנם כשאני בחו"ל אנשים קוראים לי "מאדם" או "מאם" וגורמים לי להרגיש כמו מנהלת בורדל כוחנית ומבוגרת עם אודם לוהט, אבל אני עדיין מרגישה ילדה שחיה בעולם של גדולים. 
 
אומרים שהורות מבגרת אותך ואני מודה שעד היום לא חשבתי שזה נכון, אבל לאחרונה אני מגלה סימני בגרות מובהקים שאני כבר לא יכולה להתעלם מהם. הפלוס אחד שלי העיר לי שהתבגרתי כבר לפני יותר משנה אבל כדרכה של אישה כמובן שביטלתי את מה שהוא אמר לאור העובדה שהוא גבר ולי יש ציצים. ראשית, נראה לי שהפכתי לאנטי סוציאלית.

אין לי כח לאנשים, מפגשים שכוללים יותר מ - 3 זוגות הפכו לבלתי נסבלים עבורי כי הם מצריכים ממני לנהל שתי שיחות במקביל, אני לא נהנית להיות בחוץ כשחשוך, בעיקר לא אחרי שעות כמו עשר וחצי לפנות בוקר ופשוט לא מתחשק לי לפתוח את הפה לכל פעולה שהיא לא לעיסה או לגימה אחרי השעה שמונה בערב. כל מה שאני באמת רוצה הוא להישאר בבית ולהדליק סדרה שכוללת אנשים מתים בכל מני דרכים לא טבעיות. פעם ספרתי את הימים עד לסוף השבוע, היום אני סופרת את היציאות עד לערב בו תהיה לי אפשרות להסתובב בפיג'מה ולנשנש נוטלה עם כפית.
 
בנוסף, אני חושדת שאני בדרכי להפוך לזקנה נרגנת וקהת חושים. לא יודעת אם זה הגיל או האמהות ואולי החיים הווירטואליים שזורקים עלי עריפות ראשים, אנשים שמגדלים רגל נוספת או זנב במקום ידיים וצילומים של לידות מזוויות שאף אחד לא צרך לראות משל הייתי פח זבל לסרטונים ויראליים אבל קשה מאוד לזעזע אותי.

אני מניחה שאחרי שיש יצור שדורש ממך לנגב לו את התחת כמה פעמים ביום את חייבת לפתח גישה קלילה יותר לדברים שפעם חשבת שהם סוף העולם. אני לא מזועזעת מדברים שאנשים עושים, לא מרכילות מטורפת, לא מהקרדאשיאנז ואפילו לא מחייה של משפחת נתניהו. אני יכולה להעריך דרמה טובה אבל שום דבר שלא נוגע ישירות לחיי ולחיי המשפחה שלי לא באמת מרעיד את עולמי. 
 

ולבסוף, אחד הסימנים המובהקים לכך שבקרוב אצטרך לשקול בוטוקס הוא שפשוט הפסיק להיות לי אכפת. אני לא מנסה למצוא חן בעיני אנשים, מתעלמת ממבטים מתנשאים מאמהות ג'ימבורי בשלניות וטוקבקים מרושעים מצחיקים אותי עד לכדי כך שאני מעלה את הטובים ביותר לאינסטגרם שלי כדי שגם אחרים ייהנו. הפסקתי להתאמץ בשביל דברים שרק היום אני מבינה שמעולם לא היו שווים מאמץ.   
 
ואני מודה שאני דווקא אוהבת את המצב החדש שלי, קודם כל כי 30 פלוס זה עדיין צעיר וגם העובדה שאני בגובה של חתול קטן שעומד על הרגליים האחוריות עדיין גורמת לסביבה להתנהג אלי כמו לילדה. אחד המשפטים האהובים עלי אומר שאם אתה לא יכול לשנות את הסיטואציה, תשנה את הגישה שלך. לא משנה מה אעשה, איזה חומרים אזריק לאיזה מקומות וכמה מיצים ירוקים אגמע, לא אצליח לשנות את העובדה שנולדתי בשנות ה-80.

אהבתי את פיטר אנדרה ואת סקטמן, היתה לי בבית קופסת מכתביות בניחוח שירותים ואחרי שיצאתי למסיבה הייתי "גולשת באינטרנט" באתרים כמו זום בתקווה למצוא תמונה עקומה שלי בין ערימה של ערסים עם קוצים מחומצנים ונוטפי ג'ל. אני לא מתגעגעת, לכולם יש 365 ימים להיות בני 19, 20 או 25 ואני את שנות ה20 שלי ניצלתי. ומה שהכי משמח אותי הוא העובדה שבתקופה הפרהיסטורית ההיא לא היו טלפונים שתיעדו את כל הזוועה הזו.