כיפוש, אני במעצר בית, נעלת אותי ואין לי מפתח."בסדר, לא קרה כלום, עד ארבע אני אגיע. בלי היסטריה. אז יום אחד לא תהיה בקפה, אבל תדאג לסנדי שתאכל ותשתה". תקשיבי, ותקשיבי טוף: קובי מהמכולת טלפן ואמר לי שחמותו, גילה זכריה, חוגגת יומולדת, ואת יודעת שאני אוהב את האוכל של העדות. היא שלחה לי קציצות פרסה, רוטב יוגורט שהכינה רק לי! ואני נעול, ולא יכול לאכול, וזה לא בריא לי. את מקציפה אותי ואני מתחיל להתנמר. מבחינתי את יכולה לשנות סטטוס בפייסוש לפרודה. אני כבר ארזתי תיק. את, הילד והכלבה, זה גדול עלי. דיברתי עם רוברט, הוא בא איתי.
"לאן תלך, חיים שלי? לאן תלך עם כרטיס האשראי שלי, ולא אמצא אותך בתוך דקה? ואני כבר מדברת עם רוברט. אתה יכול להיות בטוח שהוא לא בא איתך, אני מכירה אותו. תירגע, הכל יהיה בסדר. אתה לא ברחוב, וברחוב בכלל חם מדי, ואתה לא אוהב את זה. מאמי, אני מבקשת לא לשגע אותי כל דקה אם כבר יצאתי. לאב יו".
כן, החיים שלי השתנו מאז הצטרפותה של סנדי למשפחה. נבנה כאן מערך לוגיסטי סבוך, שכולל שתי אומנות לכלבה, כדי להוריד אותה כשאני עסוק. ואני משתדל להיות עסוק הרבה. היא באמת מתוקה, סנדי, ופראית מאוד כי צומחות לה שיניים. אז את בית הקפה היא מחריבה כל בוקר: מפות, עיתונים, כוסות פלסטיק. אני אדיש, יש צוות טיפולי במקום, שאנשיו רק מביטים בי במבטים רעים.
אתמול נרשמה אצלי היסטריה קלה, כי הכלבה הצליחה לפרק את הרצועה שלה בנשיכות. שרונה קשרה את הקרעים, הורתה לקנות רצועה חדשה, אבל אני מנוע כי אני כלוא בבית, חושש שהיא תעשה את צרכיה בסלון, ובכלל במצב נפשי די רעוע. יש לי חלום שכולל נסיעה לנתב"ג, רכישת כרטיס ליעד לא ידוע, עדיפות לאיזה אי כמו מנהטן, ולהיעלם. בלי טלפון, בלי עניינים, פשוט להיעלם, ואז אולי יתחילו לספור אותי בבית. בכל פעם שסנדי מזנקת עלי (היא באמת אוהבת אותי אהבת אמת), אני שואל את כיפוש, מה קורה עם האילוף.
"למה אתה מודאג? אמרתי לך שזה עלי. אם הצלחתי לאלף אותך, סנדי זה באמת קטן בשבילי. היא תהיה כלבה למופת". כמו בילד, אני מזהה בה ניצנים של גאונות. היא צפתה איתי במשחק של הפועל באר שבע נגד לודוגורץ, ובכל פעם שזיהתה את חיימוב, צדק וקורהוט, היא נבחה בטירוף. כן, היא ממש זיהתה את הליקויים. גם את עיתון "הארץ" היא פותחת יפה לבד, עד שהיא מגיעה למאמר של גדעון לוי, ואז היא נכנסת לטירוף ומשמידה את העיתון. אותה פעולה חוזרת על עצמה כשהיא נתקלת בטור של דרור אידר ב"ישראל היום". אין עליה, כי דווקא לרבוץ ולנוח היא רוצה על טוריו של פרופ' אריה אלדד ב"מעריב". הכלבה מזהה אינטלקט, וצריך להעריך את הנתון הזה.
עוד לא לקחתי אותה לטיול בהר הבית. רצינו, אבל החבר'ה ויתרו משום מה. וגם היה ויכוח אם אפשר להכניס כלב או לא. אני אמרתי שננסה ונראה מה קורה, ואם לא, נקשור אותה בצד, נדאג לה למים. פולו אמר שאני אידיוט.
"למה להתסיס", הוא שאל, "אני אומר לך כרומני דור שמיני, הבעלים של ג'וני, כלב רומני גזעי, שלא מביאים חיות לשם. ואתה החלטת שזה חשוב שהכלבה תדע על מה צמים ב־ט' באב. נו באמת, קוף, מה קרה? מזמן לא רבנו עם מישהו?". טוב, בסדר, לא רוצים אז לא רוצים.
ואז אורן חזן הופיע
פתאום נפל לנו קרב ההיאבקות בגשר אלנבי בין אורן חזן (שבהמשך יהפוך לאורנית הפחדנית) לחבר הפרלמנט הירדני, יחיא איבן־מסעוד. אני קצת מתמצא בתחום, והחלטתי שאני חייב להיות נוכח באירוע שבו יהיו שפריצים של דם למרחק של מטר, מדמו של אורן. הממדים של הירדני והכוח המתפרץ שהוכח בקרבות בפרלמנט הירדני, הבטיחו טבח כהלכתו.
יאללה, רוברט בוא ניסע.
"אין בעיה, אבל בלי הילד ובלי סנדי".
ברור, אחי, אנחנו הולכים לעבוד שם, אני לוקח אתי את האפוד חובשים. עשיתי רענון, כולל סוכריות מורפיום. לא ניתן לטומטום הזה למות סתם ככה על הכביש.
"אתה חושב שיהיה ליין על הקרב?".
השתגעת? זה פייק. הירדני שוחט אותו, אני שם על זה בית. מה קרה לך?
"שמע, על כל קרב יש, אז למה שלא יהיה כאן?".
למה ככה. תאסוף אותי בשבע וחצי, שנהיה בין הראשונים, שנעודד את אורן לפני השחיטה הגדולה. שמע, הבנאדם לא בכושר, מצב רפואי לקוי לפי הצהרתו, וגם אחרי צום קשה בחום גבוה. אולי ניתן לו הרטמן עם חומרים משפרי תחושה, שירגיש עבדאי, לפני שיחיא מוריד אותו ל'פארטר'.
"למה הוא מוריד אותו?".
'
פארטר'. מצב עונשין ביווני־רומי. אורן כורע על הברכיים, ויחיא ינסה להפוך אותו, לקראת השבתה וגריטה. מה אתה צוחק, דביל?
"אתה הורג אותי. אתה באמת פסיכי. יהיו שם מאבטחים משני הצדדים, זה לא יקרה. אתה סתם חולם".
אולי אתה צודק, אבל אני בונה על מחדל באבטחה, כבר עברנו דברים כאלה. כבר ביררתי אצל יהודה משי־זהב, הוא מגיע עם כל הג'מעה של זק"א, עם כל הציוד. אתה יודע, לאיסוף רקמות, כדי להביאן לקבר ישראל. בכל זאת אורן נחשב ליידל'ע טוף מיאוט בציבור כאן.
"קוף, אתה הזוי לגמרי. חזרת להשתמש?".
טוב, אין לי סבלנות אליך, תגיע בזמן. "אתה לא מעשן לי באוטו", פסק הגאון.
בסדר, תגיע, וניסע באוטו שלי.
אבל בבוקר, אחרי שהסתפר, אורן איבד את האומץ, כמו שמשון הגיבור ללא המחלפות. והודיע שהוא מוותר על התענוג. כמו כל הימין האימבצילי כאן - שעוד לא ניצח בקרב אחד כאן מאז קום המדינה - אורן/אורנית רק יודע/ת לדבר. אז הפסדנו בעוד קרב תדמיתי בנוקאאוט, או "טוש", תבחרו אתם.
שפטל חזר לקשקש
התגעגעתי לגברת מירי, או נכון יותר לשטויות שלה. ההשוואה הדרוויניסטית של דני חלוץ, בעניין הקופים והקופות שלא השלימו את תהליך האבולוציה, לא עושה איתו חסד. הוא הרי מינה את מירי, שאותה הגדיר בסאב־טקסט כנפל ביולוגי, לפה שלו כרמטכ"ל. מה זה אומר עליו? דברים טובים בטח לא. אז הוא יודע לנהוג במטוס, ביג דיל.
בכל מקרה, שרת החוכמה והבינה, שהודיעה שתקצץ בתקציב התיאטראות, לא החמיצה הזדמנות לנסוע איתם בפמליה יפה לטיול בארה"ב. היא לא עשתה שם הרבה בושות, כי שפת הנוכרים במקום זרה לה, והיא יכולה רק לחייך. מזל, חיוך יפה יש לה. התצלום שלה ליד קברו של הרבי מליובאוויטש היה סמל לדו־קיום בין אוכלי השרצים בדיזנגוף במסעדה שחביבה עליה, לבין הקדושה של הרב'ה, שלפחות על פי חסידו שניאור מרמת אביב, מעולם לא מת. באמת שהתרגשתי.
או, איזה יופי. הנה שפטל מתחיל לקשקש. סופר לייקים של מעריציו השוטים, כמו ילדה בת 12 בפייסוש. הנה הוא מספר עכשיו שיש לו 250 אלף מאזינים לתוכניתו, שהופכת את ה"שטירמר" לביטאון ילדותי על זהבה ושלושת הדובים. אז אדון שפטל, די לרמות ולהונות! תוכניתך משודרת יום בשבוע, ולכן אינה נמדדת בסקר ה־TGI, שהוא בכלל בדיחה עצובה.
ההתייחסות של שפטל לגדי איזנקוט היא פסולה בעיקרה. אבל מועצת הרשות השנייה פוחדת מעו"ד שפטל, ולא ברור לי מדוע. מדובר ביהודי מחליא שגורם לרבים להתבייש ביהדותם. אבל, וזה משמעותי, מפלגת מרצ אינה רשאית להשתמש בכוחה הפוליטי ולעתור לביטול תוכניתו. ארגון הפשע והרשע שאנחנו חיים בו, במסווה של מדינה, עדיין מוגדר כדמוקרטיה, לפחות בהגדרה. ובדמוקרטיה לא מורידים תוכניות רדיו, גם אם זו של שפטל היא הפאשיזם במהותו.
ואם זהבה גלאון נפגעת מדבריו ומשקריו עליה, היא צריכה לתבוע אותו בבית משפט ולא לפנות ליועמ"ש ולעתור לבג"ץ. זה שימוש מיותר בכוח המשרה.
אם כל דייר או דיירת באגם הדרעק יבקשו לבטל תוכניות רדיו, בגלל ביקורת כזו או אחרת, אני אהיה כנראה מובטל. ולא בא לי, כי איך בדיוק אכלכל את גיאצ'ו וסנדי? איך אשלם שכר לימוד אקדמי לבנותי ירדן ויולי, בתקווה שישכילו וימצאו יום אחד ג'וב באגם הדרעק או באחת משלוחותיו? אם אני לא הצלחתי לארגן לעצמי חאווה שלטונית, כחבר של אחד מעדי המדינה, אולי הבנות תצלחנה יותר, והן תדאגנה לאבא.
כתבלבים רבים מסמרט־עיתונים וסמרט־אתרים, התקשרו אלי לתגובה על שפטל. את כולם שלחתי למצוא מישהו שינענע אותם, אבל ינענע חזק. הם הזכירו לי שמנכ"ל הרדיו השעה אותי בעקבות התייחסות למירי החכמה והשנונה, אבל את שפטל לא משעים. הדאגה וההשוואה מיותרות. שפטל הוא אכן מאוס, אבל אני חולירע מהסוג הישן. את הדרעק אצלנו מכבסים בבית, לא שולחים למכבסה ציבורית. לא מנקים אותו ברשתות חברתיות או בתקשורת הבזויה בכלל.
דאגותיי לראש הממשלה
העיסוק במשנתו של שר התעמולה שפטל עמעמה את העיסוק באחד מקורבנותיו האחרונים, אלאור אזריה. אגב, את שרון גל שכחו בכלל. את הסיבוב של שרון על אלאור עוד ילמדו בעתיד. בא גונב דעת, חסר כל כישורים להתמודד עם מערכת צבאית, ובכל מהלך שהוא נוקט, הוא פוגע באלאור ובמשפחתו קשה יותר.
צ'רלי היה שוטר, הוא לבטח יודע שאחרי שנאשם הופך לעבריין מורשע, המערכת המאשימה והמרשיעה, לא פותחת במו"מ על הקלה בעונש או בכלל. יש הליך מסודר, של קבלת האחריות על הפשע שבגינו הורשע, בקשת מחילה ו/או חנינה, ותחילת ריצוי העונש.
חבל לי כאבא, לראות את צ'רלי נופל לבורות שכורים בשבילו שרון גל ויורם שפטל. הם לא יישבו יום אחד בכלא, לא יחיו עם קלון של עבריין מורשע - הם רק עשו לעצמם הון תקשורתי ופוליטי. גם אגם הדרעק, אותו כנ"ל. טיפוסים שמגיעים לבית הדין כדי לקבל תמונה לצורכי פריימריז הם מאוסים ומטונפים מדי. דקה אחרי הכרעת הדין הם כבר בדרך לצילום הבא, אין גבול לגועל.
לא שמעתי לאחרונה את רה"מ בנימין נתניהו. אני מתגעגע למשפט: "אין כלום, כי לא היה כלום". הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר במעון ברחוב בלפור, כאשר נודע לביבי ורעייתו על עסקת עד המדינה הנרקמת עם ארי הרו. שרה בטח נתנה שואו של הלייף טיים. מעניין אם ביבי הצליח לעשן סיגר באותו יום.
אני חרד לרה"מ. ביני לביני אני משוכנע שמאבטחים חייבים בנוכחות בתוך הבית, כי מי יודע מה עלול לקרות שם בחודשים הקרובים, כאשר ארי יתחיל לשיר במצו־סופרן בחדרי החקירות. כתב אישום כנראה יהיה, הרשעה כנראה גם. השאלה היחידה היא אם נתניהו ילבש כתום, כן או לא.
גם רעייתו הקיסרית תעמוד לדין. אני רק מקווה שההוצאות המשפטיות של בני הזוג ייחסכו מאיתנו. הגברת הרי התרגלה שהציבור מממן אותה, אבל מישהו
חייב ללחוץ על הברקס שם במעון ההזוי הזה. ובאמת הגיע הזמן שעזרא סיידוף יצטרף ללהקת עדי המדינה לפני שיהיה מאוחר מדי.
תני להתקרבן בשקט
כיפוש עוד לא הגיעה, ואני בטירוף. נגמרו לי הסיגריות, הכלבה השתינה על הרצפה, והביטה בי בעיניים עצובות. לא כעסתי עליה, הבנתי אותה. קשים התנאים במעצר, היא קטנה עדיין ולא יודעת. עוד לא שתיתי את השייקים של הפירות, ואני מרגיש חסר אנרגיה. שקלתי להזמין פורץ, אבל ויתרתי.
מחר אני טס ללונדון, לאליפות העולם באתלטיקה. ההופעות האחרונות על המסלול של יוסיין בולט ומו פארה. אני חושב על מאיר איינשטיין ז"ל, שדר האתלטיקה הכי גדול שהיה כאן. הוא באמת אהב ספורט, אבל לאתלטיקה הייתה לו תשוקה אמיתית עם ידע עצום. היו לנו הרבה שיחות על התחום, ובפברואר אמרתי לו שאני נוסע, גם בשבילו. הוא כבר לא יכול היה לדבר, הוא רק חייך באלם.
מאוד קיוויתי שיצליח להחזיק מעמד עד הקיץ, לראות את הכוכבים שלו: את בולט ששידר קובע שיאי עולם במיאוצים ל־100 מ' ו־200 מ' בשנת 2009 ואת פארה מנצח בריצות הארוכות. אבל המוות קטף אותו חודש מאוחר יותר.
אז הוא ואני נוסעים ביחד, על אף שהוא כבר לא כאן וחסר לי בכל יום ויום. בכל פעם שאני רוצה לבטל את המינוי על "הארץ", אני נזכר במאיר פותח איתו את היום. באמת ש"מעריב" נותן לי את כל מה שאני צריך על הסובאח, אבל בשביל מאיר אני מושך את המינוי ומעמיק רק במדור הספורט, שבו עבדתי 25 שנה. מאיר קרא את כל העיתונים כל יום בחייו, הוא ידע הכל על הכל. אז התכוננתי ללונדון 2017 כמובן גם בשבילו. לא אוכל להגיע לעולם לרמה שלו, אבל אני באמת משתדל.
כיפוש באה איתי. אני לוקח אותה לעבודה שלי. אולי היא תתחיל להעריך אותי ותפסיק לחשוב שאני בטלן עם דיפלומה. "מאמי, כמה משחקים יש שם בכל יום?". זה לא משחקים, זה תחרויות. ארבע שעות בבוקר, ארבע שעות בערב. אבל את תבואי רק ליום אחד, בשאר בימים תשוטטי.
"ואיפה אתה תהיה?".
אני אהיה בעבודה, כיפוש.
"דייי, אתה תהיה כל יום שמונה שעות באצטדיון? אני לא מאמינה. אני מקווה שאתה לא עובד עלי, כן? כי אני אגלה. אתה יודע שאני אגלה".
כיפוש, עוד לא מאוחר לבטל את כרטיס הטיסה שלך. אולי תוותרי?
"מה פתאום. אני רוצה לנסוע איתך. אבל תמצא זמן שנבלה ביחד. את המילה 'עסוק' אני לא רוצה לשמוע יותר מדי".
מאיר, אני יודע שאתה קורא שם למעלה את השטויות שלי בכל שבוע. אתה הרי אף פעם לא לקחת את אולי תבדל"א לעבודה לשומקום בעולם, הרי היית הגורו שלנו. אבל אין לי ברירה, אתה מבין שאין לי ברירה. כיפוש חוששת שאיהנה חס וחלילה בלעדיה, אתה מבין את זה? אל תענה, עזוב. רק תחייך, הרי ביני ובינאכ, אתה היחיד שתמיד הבין אותי.
וואו, נשמע הקול של המפתח בדלת. כיפוש הגיעה לשחרר אותי ממאסר. היא רכנה על הכלבה ונישקה אותה.
"יו סנדי, אני כל כך מצטערת. כבר אני מורידה אותך. סליחה, סנדי, סליחה".
הלו, גם אני כאן בכלא. מה, אני שקוף לך?
"עוד פעם אתה ברגשי? יש כאן כלבה תינוקת, היא צריכה צומי. כבר אני מתפנה אליך".
עזבי, אל תתפני ואל תעשי לי טובות. תני להתקרבן בשקט.