לפני עשרה חודשים הלך לעולמו שמעון פרס. בכל יום שעובר, החלל שהותיר הולך ומעמיק. חסרים קולו האחראי והצלול, הניסיון העצום, הממלכתיות, הערכים הליברליים, קשריו הבינלאומיים ותשוקתו היצירתית. אני כמעט מדי יום שואל את עצמי, כמי שזכה במשך שלושה עשורים לעבוד לידו, מה היה אומר היום לנוכח האירועים הכאוטיים שמתחוללים בארץ ובעולם.
אין לי ספק שבזירה הבינלאומית הוא היה נחרד מהתנהלותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. ההתנתקות של טראמפ מהאיחוד האירופי מערערת את יסודות הברית האטלנטית, שבעיני פרס היוותה את יסוד היציבות העולמית. עם זאת, פרס לא היה חושש לעתיד הדמוקרטיה האמריקאית, למרות השתוללות הפיל הרפובליקני בחנות חרסינה. פרס היה מאמין גדול בעוצמת החוקה האמריקאית יותר מאשר בעוצמתה הצבאית של ארצות הברית. נקודת החיכוך הבינלאומית שהייתה בוודאי מטרידה את מנוחתו היא צפון קוריאה.
פרס היה מאמין גדול בפתרון סכסוכים באמצעות דיפלומטיה קולקטיבית, כפי שנהג ידידו ברק אובמה. אצל טראמפ זה “אמריקה ראשונה ואחרונה”. מול המשטר של קים ג’ונג און רצוי מאוד שמדינות המערב יגבשו קואליציה חזקה עם סין, רוסיה, יפן ודרום קוריאה ויחריפו את הסנקציות על משטרו של הרודן. טראמפ מצוי במשבר פוליטי קשה, ועל כן הרפתקה צבאית בקוריאה לא ניתנת לשלילה. שר ההגנה האמריקאי ג’יימס מאטיס הזהיר לא מזמן כי מלחמה עם צפון קוריאה תוביל לאסון הגדול ביותר שידעה האנושות. נראה שבכך הזהיר לא רק את צפון קוריאה.
נקודת רתיחה אחרת שהייתה מטרידה את פרס עוד יותר היא האלימות וההתנהלות סביב הר הבית בשבועות האחרונים. הוא תמיד הזהיר כי בשום אופן אסור לישראל להפוך את הסכסוך הישראלי־פלסטיני מסכסוך לאומי וטריטוריאלי לסכסוך דתי. סכסוך לאומי ניתן לפתרון באמצעות משא ומתן אמיץ, ואילו עימות דתי
ואלים יגרום להתססת המזרח התיכון לשנים רבות, ואז גם היושב במרומים לא יוכל להושיע.
גם פרשת הצוללות הייתה מזעזעת את פרס עמוקות. מאז קום המדינה הוא היה אמון על פיתוח התעשייה הצבאית וחימוש של ישראל באמצעות הקשרים שפיתח עם ארצות הברית וצרפת. בעיניו, זה היה המסד להרתעה האסטרטגית של ישראל. החדרת שיקולים זרים לכאורה לתהליך קבלת ההחלטות בנושאים אלה הייתה נתפסת בעיניו כפגיעה חמורה בביטחון המדינה.
את המוצא הנכון מהמשבר פרס היה רואה בתהליך שתי מדינות, בשיתוף מצרים, ירדן וסעודיה, על בסיס היוזמה הסעודית וצורכי הביטחון של ישראל. זה, לדעתו, היה המפתח להצלת הדמוקרטיה ומערכת הערכים של המדינה. הוא האמין עד סוף חייו כי ישראל חזקה דיו כדי לקחת סיכונים למען הסדר מדיני, וכי סיכונים אלה פחותים מסיכוני העימותים הלאומיים והדתיים.
פרס היה גם היום, למרות כל זאת, נותר אופטימיסט. הוא היה רואה תקווה בהנהגה חדשה שתובל על ידי הדור הצעיר ועל יד ראשי מערכת הביטחון בדימוס. על כן שוחח רבות בשנים האחרונות לחייו עם הרמטכ”לים, ראשי המוסד והשב”כ לשעבר. התנהלותם של אלה בפרשת הר הבית, הצוללות ואלאור אזריה הייתה מעניקה לפרס תקווה לעתיד טוב יותר.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה - מנהיגים צעירים"