הדיון שהתעורר כאן בשבוע שעבר בשאלה אם צריך לאפשר לבכיר הרשות הפלסטינית סאיב עריקאת, לעבור אצלנו השתלה ריאה, הוא דיון עקרוני חשוב, בעיקר משום שעריקאת איננו הבכיר הפלסטיני הראשון (ויש להניח שגם לא האחרון), שביד אחת נלחם בנו וביד השנייה מבקש מאיתנו להציל אותו. כדי לדון בעניין ברצינות, יש להסיר הצידה לפני הכל את הטענה לגזענות, שכבר נשמעה בשבוע שעבר. מדובר בטענת הבל. לעובדה שעריקאת ערבי אין משקל בדיון הזה. אזרחי ישראל הערבים נמצאים באותה עמדה מבחינת מערכת הבריאות הישראלית שבה מצויים אזרחי ישראל היהודים. כך היה, כך הווה וכך צריך להיות.
כדי לדון בעניין ברצינות, צריך להזיז מהדיון הזה עוד טענה לא רלוונטית: הטענה שלפיה אדם מחויב להציל את חייו של אדם אחר שחייו בסכנה, אם מדובר באוהבו ואם מדובר במחבל שזה עתה ביצע פיגוע. הטענה הזו רלוונטית במקרה שבו פצוע מוטל על הקרקע לרגליך ואם לא תטפל בו כאן ועכשיו, ימות. היא אינה רלוונטית למקרהו של עריקאת שזקוק להשתלה, יכול לעבור אותה באלף מקומות ברחבי העולם, ומשום מה בוחר דווקא את המדינה שעמה הוא נמצא ביחסי מלחמה.
לפני כמה שנים הכתיר אחד מאתרי האינטרנט, שעסק בטיפולים שמעניקה ישראל לקרוביהם של בכירים בחמאס, את הדיון הזה בכותרת: "אנושיות לפני יריבות". ובכן, זו אינה "אנושיות" אלא מופרעות נפשית. זו אינה סתם "יריבות", משום שהמאבק העקוב מדם בינינו לבין הפלסטינים איננו הדרבי התל־אביבי. די לראות איזה שירותים קיבלה בשנים האחרונות בישראל משפחתו של איסמעיל הנייה, לשעבר ראש ממשלת חמאס בעזה, כדי להבין עד כמה השתגענו: בתו אושפזה באיכילוב. נכדתו קיבלה טיפול בשניידר. אחותו נכנסה אלינו עם בעלה, כדי שזה יקבל סיוע רפואי בבילינסון.
מדינת ישראל, כך נראה, מתייחסת למלחמה שלנו עם הפלסטינים בכלל ועם חמאס בפרט, כאל משחק. על המגרש שואפים לנצח, בירידה מהדשא לוחצים ידיים. אז נכון שהנייה שולח את אנשיו לירות עלינו טילים, לחפור אלינו מנהרות ולחטוף לנו חיילים, ונכון שלוחמיו מבקשים לרצוח בנו כמה שרק יוכלו, ונכון שלארגון שלו יש שאיפה להשמיד אותנו, אבל אם אפשר לסייע לו על הדרך, למה לא?
חזרה לעריקאת: הוא תומך בחרם על ישראל, כלומר על בית החולים שרופאיו אולי ישתילו לו ריאה. הוא שיגר בזמנו מכתב מחבק למתכנן רצח השר רחבעם זאבי, כינה אותו "אהובנו" ופתח אותו ב"אני כותב אליך, אחי היקר, כדי להביע את הרגשות האמיצים ביותר של הסולידריות והאחווה". הוא היה בורג חשוב בהפצת עלילת הדם שהאשימה את ישראל בביצוע טבח בג'נין במבצע חומת מגן.
בין לבין, ערך ביקור ניחומים אצל משפחת של מחבל שביצע פיגוע ירי בחיילי צה"ל, וכל הזמן הוא מכהן תחת ממשל פלסטיני שמשלם משכורת חודשית למחבלים, שכל מה שנדרש מהם כדי לקבל את הכסף זה לרצוח יהודים. רוצים שנמחיש את זה באופן צבעוני יותר? אם המנתח שישתיל ריאה לעריקאת יירצח בפיגוע דריסה כשיסיים משמרת, הממשלה של עריקאת תשלם לו משכורת על העבודה שביצע. אז נכון שמשרד הבריאות הבהיר שעריקאת לא נמצא ברשימת ההמתנה הרגילה של אזרחי ישראל, ושהוא צריך הצטברות של כמה תנאים כדי לקבל בישראל איבר מתורם ישראלי, אבל כל זה לא חשוב. חשוב העניין העקרוני.
מי שמזמין אלינו את כל האויבים הללו - אלה שביומיום אחראים במישרין ובעקיפין לרצח יהודים - כדי להציע להם סיוע רפואי, איננו אלא מטורף. מישהו שם למעלה צריך לעצור את הטירוף הזה, ויפה שעה אחת קודם.