מאז ומעולם הייתי רגיש לשחיתות שלטונית, רגישות שהודגשה בעקבות סיבוב הפרסה המסואב שביצע אריאל שרון בעקירת חבל קטיף. קיבלתי אז הדגמה כואבת במיוחד מדוע אסור לעשות הנחות למנהיגים מושחתים, גם כשהם בצד הפוליטי שלך. כי מעבר לעובדה שאין לגלות סובלנות כלפי השחיתות עצמה, למנהיגים בעלי מוסר מפוקפק בענייני כספים וכוח אין בעיה לבגוד גם אידיאולוגית בבוחרים שלהם.
אבל עם השנים למדתי שקשה מאוד לקבל את השיפוט של העיתונות והאליטות שלנו לגבי מהי שחיתות. אצלם השחיתות היא דבר יחסי - אינסטרומנטלי, ודברים שהם רואים לגבי מנהיגים מצד זה של המפה הפוליטית, הם ממש לא רואים לגבי מנהיגי הצד השני.
הימים האחרונים מזכירים את התקופה שקדמה לבחירות 1992, שבהן הופל שלטון הליכוד בראשות יצחק שמיר, בעיקר משום שהוצג כסמל הסיאוב. בשילוב כוחות אופייני של האופוזיציה משמאל עם מרבית העיתונות נוהלה מערכה אינטנסיבית נגד ממשלת הליכוד, תחת הסיסמה "מושחתים, נמאסתם". בשנה שקדמה לבחירות מלאו הכותרות בסיפורים מסמרי שיער על שוחד והעדפת מקורבים, כאשר בראש כיכב שר השיכון דאז אריאל שרון ומקורבו אורי שני. הציבור קיבל תחושה שאמות הספים נרקבו, ועם התחפשותו של יצחק רבין לשמיר ב', הפיל את הליכוד.
פרשיות השחיתות נגד שרון ומקורביו הולידו הרשעה בסעיף פעוט אחד נגד שני, שבינה לבין מה שצויר בעיתונות כמעט לא היה כלום. אבל את שרון החליף פואד בן אליעזר כשר השיכון של ממשלת רבין. אצלו הייתה אכן סיבה טובה לחקירה מעמיקה והעמדה לדין. אני עצמי ערכתי תחקיר שהעלה ממצאים חמורים ביותר באותן שנים ואשר צייר את הדרך המסואבת של בן אליעזר ומקורביו. הממצאים עסקו, בין היתר, בהעברת תקציבי משרד השיכון למקורבים וקבלני קולות. מבקרת המדינה עבדה על דוח משלה בנושא הזה, והתחקיר שלי היה מוכן לפרסום ב"מעריב" של עופר נמרודי, אבל משום מה נגנז. כמעט אף כלי תקשורת אחר לא הרים את הכפפה. התקשורת והאליטה המשפטית הישראלית הרגישה לא מצאו לנכון לחקור או לבדוק את מעללי פואד במשרד השיכון בממשלת רבין־פרס.
קשה שלא להיזכר שלימים תבע אמנון אברמוביץ', אייקון טוהר המידות של ערוץ 2, את הביטוי "אתרוג", כמדיניות שיש לאמץ כדי להגן על יקיר נפשה החדש שרון מפני שטויות כמו טוהר מידות ושחיתות. שרון היה אותו שרון, הוא רק חצה את הקווים לחיק השמאל.
קשה גם שלא לשים לב למי שבולט בהובלת קמפיין השחיתות הנוכחי ובהפגנות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה. מדובר, בין היתר, באהוד ברק ובדמויות המפתח שליוו אותו במערכת הבחירות של 1999, כמו אלדד יניב ואורנה אנג'ל. את הבחירות ב־99' ניצח ברק באמצעות מערכת מתוחכמת של הערמה, כאשר לפי מבקר המדינה ורשם העמותות דאז, מטהו הפעיל שלל עמותות פיקטיביות שעברו על החוק בצורה בוטה והביאו את הסחורה: הפילו את שלטון נתניהו. לכן במערכה המתנהלת היום נגד נתניהו קשה למצוא ניקיון דעת וכפיים. לגבי רבים ממובילי המאבק הזה נכונה הסיסמה – מושחתים, נמאסתם.
היום הם מפעילים את אותם ספינים והתחפשות לטהורי מידות, רק כדי להפיל את שלטון המחנה הלאומי. ולמרות הכל, בל נשכח, אם נתניהו אכן עבר על החוק, וייתכן שכך הדבר, בייחוד בפרשת המתנות, אסור לעשות גם לו הנחות.