זו הפעם השלישית, דומני, שאני נזקק לפרופ' ישעיהו ליבוביץ ולפרשנותו התנ"כית בהקשר לשחיתות שלטונית. ירבעם השני, מלך ישראל, מלך 41 שנה, ובימי שלטונו מלכות ישראל הגיעה לשיא כוחה המדיני, הצבאי והכלכלי. ירבעם "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה", וייתכן שאף כבש את דמשק. ממצב כלכלי מחפיר של עוני, ירבעם הזניק את הכלכלה לשיאים שלא היו כמותם לפניו, והשפע הציף את הממלכה. זה היה גדול מלכי ישראל, אומר ליבוביץ, אבל בכל זאת בתנ"ך נכתב עליו שהוא "עשה הרע בעיני ה'". מדוע? הוא שואל, והוא עונה בפרשנות שתמציתה הוא זה: בימי ירבעם הקיטוב החברתי הגיע לשיא, רדיפת התענוגות וחיי השעה היו העיקר, השחיתות אכלה כל חלקה טובה, והכסף עיוור עיניים. ולכן במאזן בין הישגיו המדיניים והכלכליים של ירבעם לבין השחיתות שפשתה, השחיתות היא זו שמכריעה על פי תפיסת המוסר היהודית, והיא זו שמולה בטלים הישגי המלך המדיניים.
איך אנחנו יודעים מה היה המצב החברתי והכלכלי בזמן ירבעם, וכיצד אנו למדים על השחיתות? בראש ובראשונה מהנביא עמוס שניבא בימיו. עמוס מנהל למעשה ויכוח מר עם האליטות של זמנו, והוא השאיר לנו פסוקים נהדרים, היפים לכל הזמנים: "פרות הבשן (במובן הנשים השמנות העשירות כמו הפרות הדשנות ברמת הגולן) העושקות דלים הרוצצות אביונים"; "האוצרים חמס ושוד בארמונותיהם" ; "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם"; "על מוכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" (השוחד היה כל כך נפוץ, שאפילו היו מוכנים לקבל נעליים כדי לפעול נגד העני); "והמשכיל בעת ההיא יידום, כי עת רעה היא".
אבל עמוס לא שתק, חזר והתווכח וניבא חורבן, עד שגורש מבית אל שבממלכת ישראל לביתו שבתקוע, לא הרחק מבית לחם. ובו־בזמן הוא גם ידע לתת סוף טוב אחרי הרע והחורבן, במשפטים שנכנסו לזמר הישראלי: "והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה". לשון אחרת: יש תקווה.
כתבתי דברים דומים בעבר לגבי ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. הכרתי היטב כמה מהישגיו למען ביטחון מדינת ישראל, אך תפיסת עולמי הייתה על פי תפיסת המוסר שעליה דיבר ליבוביץ, וברוח הנביא עמוס. הוא הדין בנתניהו. לפי דעתי, הישגיו המדיניים הם רבים, כמו הכלכליים, אבל בזמנו הקיטוב החברתי מזנק יותר מכך: לטעמי, לא משנה הצד הפורמלי בתחום הפלילי. מבחינתי, נתניהו ורעייתו מייצגים את הנורמות המושחתות שעליהן מדבר הנביא עמוס: הנהנתנות, הפזרנות בכספי ציבור, רדיפת הבצע, הקמצנות. נדמה שגם הם "שוכבים על מיטות שן" ו"אוצרים (עם מקורביהם) חמס בארמונותיהם".
אך מה מרתיח ומעציב אותי? שני דברים: האחד, הצביעות האיומה. אותם אנשי תקשורת שבזמנו הגנו על אולמרט בחירוף נפש ומצאו את כל הצידוקים, בכללם הישגיו, על מנת למזער את חטאיו ולתקוף בחמת זעם את מבקריו – הם בדיוק אלו שהכי תוקפים ומחרפים את נתניהו. ללמדנו, שאצל חלק מאיתנו הכל "בהתאם לאג'נדה" ולשנאה האישית.
השני, שפת הרפש, שפת הביבים של הפוליטיקאים ואנשי התקשורת משמאל ומימין, והדיס־אינפורמציה שהם מפיצים, עד שאובד האמון במילה הכתובה. היכן השפה המקסימה והאמינה של עמוס החקלאי מתקוע?