כמו באמריקה, גם כאן מאבדים עשתונות לנוכח חילופי שלטון

דבר משונה קרה לאמריקאים, דבר משונה ומוכר. גם אצלנו קורים דברים כאלה מעת לעת. לפני שנה בדיוק, באוגוסט 2016, חשבו רוב מצביעי הימין הרפובליקנים שהחיים באמריקה כיום “פחות טובים מכפי שהיו לפני 50 שנה”. רק מיעוט קטן חשב שהם טובים יותר. רוב מצביעי השמאל חשבו שהחיים באמריקה כיום הם “טובים יותר מכפי שהיו לפני 50 שנה”. פחות מרבע חשבו שהם פחות טובים. 
 

והנה, שנה אחרי, בערך אותו מספר של אמריקאים חושבים שהחיים כיום “טובים יותר” או “טובים פחות” מכפי שהיו. אבל הדפוס התהפך: עכשיו הרפובליקנים חושבים שהחיים טובים יותר, ואילו הדמוקרטים חושבים שהחיים טובים פחות. 
 

זה מקרה מובהק של השפעת הפוליטיקה הגבוהה על מצב הרוח היומיומי - מקרה מובהק של פרשנות יתר, תגובת יתר, להתרחשות אלקטורלית. שהרי בין מה שהיה באמריקה לפני שנה לבין מה שיש בה היום אין הבדל גדול, למעט עניין אחד: זהותו של נשיא המדינה.

לפני שנה ברק אובמה, היום דונלד טראמפ. אפשר להבין שהשינוי משפיע על מצב הרוח, אבל קשה שלא להבחין בכך שהוא משפיע קצת יותר מדי, ולא נותן תשובת אמת לשאלה אם כיום טוב יותר או טוב פחות מכפי שהיה “לפני 50 שנה”.
 

האם ועד כמה צריכים שינויים בצמרת הפוליטית להשפיע על מצב הרוח האישי של בוחרות ובוחרים? זה תלוי, כמובן, בנסיבות. אין דומה השפעתם של חילופי שלטון דרמטיים בעקבות רצח יצחק רבין להשפעתם של חילופי שלטון סטנדרטיים – נאמר, מנתניהו לברק, או מאולמרט לנתניהו. בכל פעם שמתחלף שלטון יש מי שמרוצה ומי שמרוצה פחות, מי שניצח ומי שהפסיד, מי שמרגיש אופטימי בעקבות השינוי, ומי שמרגיש דכדוך.

אך בחברה דמוקרטית בריאה שבה נתונה לאזרחים הזכות להחליף את השלטון, ושבה השלטון אכן מתחלף מעת לעת, אזרחים אמורים להכיל את המעברים הללו בלי להתרסק, בלי להרחיק לכת במסקנותיהם על עתיד האומה, בלי לנהוג כמי שחרב עליהם עולמם.

כן, טראמפ הוא בעיני רבים אירוע מטריד בתולדות הפוליטיקה. אך יש לו תאריך פקיעת תוקף ידוע מראש – נובמבר 2020. כן, גם אובמה היה אירוע מטריד, באופן אחר, בתולדות הפוליטיקה. אך תאריך פקיעת התוקף שלו בא בדיוק במועד הצפוי – נובמבר 2016. 
 

וכבר אמרנו שכמו באמריקה, גם כאן יש נטייה לאבד עשתונות לנוכח חילופי משמרות בשלטון. השטף הבלתי פוסק של חדשות, של דעות, של ציוצים ופוסטים, של משדרים וראיונות – כל אלה מותחים את עצביהם של הבוחרים ומעוותים את תחושת הזמן שלהם. העומס התודעתי גורם לכך שכל יום ירגיש כמו 50 שנה, וכשכל יום מרגיש כמו 50 שנה, קשה להשיב על השאלה אם טוב יותר או רע יותר היום לעומת מה שהיה לפני 50 שנה.
 

ובכן, טוב יותר. אין ספק שטוב יותר. אגב, היה טוב יותר גם כשאולמרט היה ראש ממשלה, ויהיה מן הסתם טוב יותר גם אם ישראל כץ יהיה ראש ממשלה. וטוב יותר גם עם נתניהו, שאומנם שלטונו נמשך כנצח – בעיקר בעיני יריביו – אך למעשה הקדנציה הנוכחית היא רק בת כמעט תשע שנים.

קדנציה ארוכה, אבל לא ארוכה בהרבה מהקדנציה של אובמה, או מזו של ג’ורג’ בוש לפניו, או מזו של ביל קלינטון, וקצרה מזו של טוני בלייר בבריטניה, וקצרה מזו של אנגלה מרקל בגרמניה, וקצרה בהרבה מזו של פרנקלין רוזוולט.

בישראל אומנם אין תאריך ידוע מראש שבו באה לסיום הקדנציה של ראש ממשלה. אבל גם בישראל – הנה חדשות מרגיעות – הקדנציה הזו לא נמשכת לנצח. שמונה, או תשע, או אפילו 11 שנה אינן נצח. ומוטב לא לבלבל אותן עם נצח, ואפילו לא עם 50 שנה.