1 דונלד שלנו: בשבוע שעבר חווה בנימין נתניהו אסון תדמיתי. התקפלותו המפוארת והמבוהלת בפרשת המגנומטרים פגעה בבטנו הרכה. "כבוד לאומי" הוא ערך כמעט עליון בימין בכלל ואצל הליכודניקים בפרט, ונתניהו חטף בבייס כפי שלא חטף זמן רב. נתניהו דימם וירטואלית, ולא הועילו ההסברים המפורטים והתירוצים המלומדים. הוא טיפס בנחישות לראש העץ ונפל על הראש. ההמון האסלאמי המוסת חגג ניצחון, והאפקט היה הרסני.
בדרך כלל לוקח לנתניהו כמה חודשים להתאושש מאירוע כזה. הפעם זה קרה מהר. כנס ההסתה והשיסוי שנערך ביום רביעי השבוע בגני התערוכה, בא לו בול בזמן. רק דבר אחד מרגיז את הליכודניקים יותר מערבים רוקדים: שמאלנים רוקדים. אם תצרפו לזה את התקשורת החוגגת, לכאורה, על דמו של נתניהו, תקבלו את מופע האימים שקיבלנו. השמאל והתקשורת הם הדמון האולטימטיבי, תוף הטם־טם שבו מתופף נתניהו בכל פעם שהוא נקלע לצרה כלשהי. הרי השמאל והתקשורת הם אויביו האמיתיים של עם ישראל. העמלקים המודרניים.
השמאל ניסה, בזמנו, למנוע בכל כוחו את הקמת המדינה (מזל שאבא של ביבי, בנציון נתניהו, היה כאן כדי להתעקש שהמדינה תוכרז למרות הכל). התקשורת מנסה זה שנות דור להסגיר את כולנו לערבים. אז אף על פי שהשמאל כבר לא קיים והתקשורת לא רלוונטית, הסתער נתניהו על שני אלה בכל כוחו ביום רביעי. למה? ככה. הרפלקס הפבלובי של הגרעין הקשה של תומכי נתניהו גבר על כל שאר הפקטורים: על העובדות, על האמת, על האחריות, על ההגינות, על הממלכתיות. יאללה, מתנפלים על הסמולנים, והעדר מסתער קדימה. זה שוב "הם" מול "אנחנו". אין לאיש הזה בעיה להמשיך לשסע את הציבור, לשסות איש באחיו, לזרוע הסתה, פירוד, פילוג, גם כשאין לכך שום סיבה. העיקר שימלט את נפשו.
תזכורת: המנהיג הגאה והנחוש של הימין הלאומי והפטריוטי שנאם שלשום בגני התערוכה, פינה את עמונה, לא מקים את היישוב החלופי שהבטיח למפוני עמונה, משקר כבר חמש שנים בעניין מגרון, לא העביר ולא בנה מחדש את בתי שכונת האולפנה, שחרר מחבלים ורוצחים יותר מכל ראש ממשלה אחר בדורנו, ברח בעזה, ברח במגנומטרים, נזרק מתחת לגלגלי האוטובוס בגרעין האיראני ונזרק עכשיו שוב, מתחת לגלגלי אותו אוטובוס, על ידי טראמפ בהסדר הסורי.
האיש הזה, שהפחיד שלשום את המוני העם משובו של השמאל ומהקמתה של מדינה פלסטינית על הגדר של כפר סבא חמש דקות אחרי שיעזוב את כס ראש הממשלה, מקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון, מקפיא אותה בירושלים, לא חוזר בו מתמיכתו הפומבית בפתרון שתי המדינות (על אף שטראמפ בשלטון), אבל היי, קייפ ורדה הודיעה שתתמוך בישראל בהצבעות באו"ם!
כמה דקות אחרי שבישר לנו על ההישג ההיסטורי עם מדינת האיים הזעירה, נאלצו הקייפ־ורדים עצמם להכחיש, כי נתניהו הוציא אותם מהארון בניגוד לרצונם, בדיוק כמו שעשה בצילום ההוא עם המאבטח מעמאן. ועוד משהו: אבא של נתניהו לא באמת התעקש שבן־גוריון יכריז על הקמת המדינה. פרופ' בנציון נתניהו יזם וחתם על מודעת ענק שקראה לבן־גוריון לא להכריז על המדינה עד שלא נקבל את כל השטח בין הים לירדן. זה ההבדל בין פייק ניוז לניוז.
אבל כל העובדות הללו לא מונעות מבנימין נתניהו להמשיך להסית נגד השמאל, נגד התקשורת, נגד כל מי שלא משוכנע שקיומו של בנימין נתניהו הוא המתנה הגדולה ביותר שקיבלו היהודים מאז לוחות הברית ואילו הרעיה שלצדו היא התגלמותה המודרנית של השכינה. ההסתערות שלו ביום רביעי על השמאל הייתה עלובה, מעליבה, ובעיקר עצובה. מי זה "השמאל"? יש בכלל שמאל? מישהו מנסה למכור את ארץ ישראל לגויים מאחורי גבנו? יש פרטנר? גם אם יקרה הרע מכל ונתניהו ייאלץ מתישהו לפנות את מיטלטליה של הגברת מהבית ברחוב בלפור, האם יש איזשהו סיכוי שמנהיג כלשהו מ"השמאל" יירש את מקומו?
התשובה שלילית. גם הסקר שמתפרסם בעמודים הללו מוכיח את זה. נתניהו יודע שאין סכנת "שמאל", שאין בקלפים הסדר עם הפלסטינים, שנסיגה מיהודה ושומרון לא נמצאת על סדר היום של אף אחד (מקסימום הקפאה מעבר לגדר), אבל הוא יודע שאסור שגם תומכיו יבינו את זה. אז הוא ממשיך להסית. נתניהו יודע שאין מזימה רב־מערכתית נגד שלטון הימין בישראל. מה שיש זו חקירה משטרתית שהולכת ומסתעפת, הולכת וצוברת נפח, נגדו. זו חקירה אישית, לא לאומית. אף על פי שמבחינת נתניהו, הגבולות הללו היטשטשו מאוד באחרונה.
מה שעומד על המוקד עכשיו זה לא ביטחון ישראל ולא הבנייה ביהודה ושומרון ואפילו לא עתיד ההתנחלויות. על כף המאזניים מונח גורלו האישי של האיש שככל שחופרים החוקרים בהתנהלותו, כך גוברת תחושת הקבס ומצטברת ערימת הראיות. אבל בעידן הפייק ניוז ו"האמת האלטרנטיבית" אין לנתניהו בעיה להמציא מפלצת ולהוביל את ההסתערות עליה. מהבחינה הזו, הוא עולה אפילו על דונלד טראמפ.
למראה התמונות והקולות מהעצרת ביום רביעי, אי אפשר היה שלא להיזכר בהשבעתו של טראמפ לנשיאות בינואר האחרון. כשטראמפ אמר שבהשבעה שלו נשבר שיא הקהל של כל הזמנים, הוצגו צילומי אוויר השוואתיים שהוכיחו, מעל לכל צל צלו של ספק, שבהשבעה של הנשיא אובמה נכח קהל רב בהרבה. כל מי שעיניו בראשו, לא נזקק לנומרטור או למגנומטר כדי להבין את זה. הרחבה הענקית הייתה מאוכלסת בדלילות בהשבעת טראמפ, ושוליה ריקים לחלוטין. בהשבעת אובמה, הכל היה מלא וגדוש ומפוצץ, כולל רחובות הגישה לאירוע. כשהתמונה הזו הוצגה בשידור חי בפני היועצת הבכירה של טראמפ, קיליאן קונוויי, היא אפילו לא נקלעה למבוכה, אלא המשיכה לטעון שאצל טראמפ היו יותר אנשים. התמונות לא שינו לה כהוא זה. לדבריה יש אמת, אבל יש גם "אמת אלטרנטיבית". וזה בדיוק מה שמוכר עכשיו נתניהו להמונים. ולא חסרים קונים.
2 מזימות השמאל: למי שמתעקש עדיין לדבוק באמת, ולא באלטרנטיבה, הנה צרור שקרים שמופצים בשבועות האחרונים על ידי נתניהו ואנשיו, ועובדות הסותרות אותם. ראשית, הדמוקרטיה. "שלטון בישראל מחליפים בקלפי", או "החקירות הן פגיעה בדמוקרטיה". שטויות במיץ עגבניות. שלטון החוק הוא חלק מדמוקרטיה. כשראש ממשלה נמצא מושחת, הוא הולך הביתה. בשני העשורים האחרונים הוחלפו שני ראשי ממשלה בדרך שאינה בחירות: אהוד אולמרט התפטר בגלל שחיתות וחקירות, יצחק רבין נרצח. בשני המקרים, המחליף היה אותו בנימין נתניהו. הוא היה ראש וראשון לזועקי ה"געוואלד" אל מול חקירות אולמרט, ודרש ממנו לפנות את הכיסא כדי שיוכל להתפנות לחקירותיו. הוא גם היה אחד מראשי המסיתים נגד יצחק רבין. עכשיו הוא מתעטף בדמוקרטיה.
"השמאל והתקשורת רודפים את נתניהו". עוד בדיחה. את נתניהו רודפת השחיתות שבה הוא נגוע שנות דור. את החקירות מנהלים האנשים שהוא מינה. אין שם שמאלנים, תאמינו לי. לא אביחי מנדלבליט ולא רוני אלשיך ולא כורש ברנור ולא אף אחד אחר. אין לשמאל שום קשר לחקירות, והתקשורת בסך הכל מדווחת עליהן. הרדיפה התקשורתית נגד אולמרט הייתה עוצמתית בהרבה. על אף שאולמרט היה חלום רטוב של השמאל, המשיכו כתבי המשפט והפלילים לפמפם את החקירות ולגבות את מערכת האכיפה עד שאולמרט התפטר. אגב, הוא התפטר לפני המלצת היועמ"ש להגיש כתב אישום, ולפני המלצת המשטרה להגיש כתב אישום. הוא התפטר בגלל לחץ פוליטי בעקבות חקירה. מה שנתניהו כלל לא מעלה על דעתו לעשות. לחץ פוליטי? כשמשה כחלון או נפתלי בנט יואילו ללחוץ על מישהו, תעירו אותי.
"הוא נרדף מיומו הראשון". לא נרדף ולא נעליים. להפך. בשש השנים הראשונות לשלטונו נהנה נתניהו מחסינות פלילית מוחלטת. היה כאן יועץ משפטי לממשלה שלא אפשר לאף אחד לבדוק שום דבר בהקשר למידע הרב שכל הזמן זרם על עלילותיהם של אשת ראש הממשלה ובעלה. הדברים החלו להשתנות, באטיות רבה, כשנכנס מנדלבליט לתפקידו. ועדיין, נתניהו נהנה מהנחות סלב ענקיות, בדמות "בדיקה" משטרתית ארוכה כאורך הגלות, וסגנון חקירה מתון, זהיר ומדוד.
"אכיפה בררנית". זה המזמור החדש הקשור בחקירת 2000, בעניין המו"מ שניהל נתניהו עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. למה חוקרים רק את נתניהו? זועקים התוכיים אחריו, צריך לחקור גם את הח"כים שהגישו את חוק "ישראל היום" ואת הפינוקים שקיבלו מ"ידיעות" תמורתו. קשקוש מקושקש כזה לא נשמע כאן כבר מזמן. צריך לחקור כל מי שיש נגדו ראיות. החוק שאמור היה למנוע מ"ישראל היום" לחלק בחינם למיליוני ישראלים את עלון שטיפת המוח היומית היוצא מבלפור, היה ראוי. אם מישהו יודע על טובות הנאה שאנשים קיבלו תמורת החוק הזה, יציג את הראיות ותיפתח חקירה משטרתית. יש למישהו הקלטות של שיחה בין נוני מוזס לאיתן כבל? נדמה לי שלא.
מי שהקליט את השיחות, היה נתניהו. הן נתפסו על הנייד של ראש הסגל שלו. נתניהו הוא הרגולטור החשוב ביותר במדינה ועד הנתק האחרון נחשב לעורך הראשי העליון של "ישראל היום". המו"מ בינו לבין מוזס נגוע בשחיתות. בנוסף להקלטות יש גם עדויות של שלדון אדלסון ועמוס רגב, יש עדות של ארי הרו. אם העדים הללו יאששו את החשד שנתניהו גם פעל ולא רק דיבר, יהיה כתב אישום. זה הסיפור, ואין בלתו. כל מי שיש לו ראיות נוספות על דמויות נוספות הקשורות לפרשה הזו, מוזמן להביא אותן מיד לתחנת המשטרה הקרובה. גם אולמרט טען בזמנו שרוב הפוליטיקאים אספו "כספים פוליטיים" דוגמת אלה שקיבל מטלנסקי. הבעיה היא, שרק אותו הקליטה שולה זקן. לכן מי שהורשע זה אולמרט, ולא "רוב הפוליטיקאים". ככה זה עובד בעולם המשפט. צריך תלונה, ראיות, עדים ונסיבות. בלי זה, אין תיק.
היו עוד שקרים רבים בנאום נתניהו. כמו, למשל, האמירה המופרכת שגם בפעם הקודמת הוא גורש באותה מזימת שמאל וחקירות. האמת: בפעם הקודמת הוא נוצח על ידי אהוד ברק אחרי שהמאיס את עצמו על הציבור. החקירות נגדו נפתחו רק אחרי שיצא מבית ראש הממשלה. נתניהו אמר שגם ממשלת שמיר נפלה בגלל "מושחתים נמאסתם". גם זה לא מדויק. נכון, ב־92' הייתה ססמת בחירות כזו (מוצדקת, אגב), אבל היא לא עשתה את העבודה לבד. מה שהטריד יותר את הציבור היה העובדה שהממשל האמריקאי הכריז מלחמה על ממשלת שמיר ולא אישר את הערבויות בסך 10 מיליארד דולר, שנדרשו לקליטת גל העלייה מברה"מ לשעבר. גם העובדה שהמועמד מול שמיר היה גנרל, רמטכ"ל לשעבר, סייעה לניצחון הדחוק מאוד של גוש השמאל. גוש שכבר לא קיים היום.
3 אזור האסון: שרה ובנימין נתניהו הם נחקרים סדרתיים. הם היו אמורים לשנות את דרכיהם אחרי החקירה ההיא בשנת 2000, שממנה נמלטו בעור שיניהם, אחרי שהמשטרה ופרקליטת המדינה המליצו להגיש כתבי אישום. רק העובדה שנתניהו פרש מהחיים הפוליטיים היא שהניאה את היועמ"ש אליקים רובינשטיין מכוונתו לאמץ את המלצות הדרג המקצועי ולהגיש כתב אישום. ובכן, הביבי שלנו חזר. יחד איתו חזר התיאבון החזירי.
אלה שמצקצקים בלשונם וטוענים שההמלצה להגיש כתב אישום נגד שרה נתניהו קטנונית, ו"ממתי מגישים כתבי אישום על חמגשיות", עושים שקר בנפשם. לא רק שההמלצה אינה קטנונית, היא מתבקשת. מה שנחשף באשר לגברת נתניהו הוא אפילו לא אפס קצה המצב האמיתי. גיל שפר סיפר פעם למי שסיפר שבין 2009 ל־2013 עזבו את אזור האסון המכונה "מעונות ראש הממשלה" בין 100 ל־120 עובדים. אגב, "עזבו" אינה המילה המדויקת. "נמלטו", מתאים יותר. הגברת הזו מתעמרת בנבזיות ובחולניות בכל מי שניצב לשרתה, והדבר הוכח כבר בשני פסקי דין נפרדים. רק שני אמיצים העזו להרים ראש מול המתרחש שם. כל השאר מפחדים. לא מעט אנשים מועסקים במאמץ לדאוג לסידורים המתאימים לכל מי שנמלט משם, לבל יפצה פה ויצפצף.
היום הציבור שמעוניין באמת לדעת כבר יודע שהגברת הזו מנהלת לא רק את מעונותיה אלא גם את חיי המדינה. מלוח הזמנים, דרך מפת הביקורים, דרך המינויים וכל שאר העניינים הרגישים. תאבונה להשית כל הוצאה אפשרית מהוצאותיה הפרטיות על אוצר המדינה לא הולך ונרגע עם השנים, אלא הולך ומתעצם. אין מי שירגיע אותה, יסמן את הגבול, יגיד "עד כאן". בעלה, מנהיגנו הנערץ, עומד שם בכל הסיטואציות החולניות הללו, נכלם ושותק. כשהיא מתנפלת על היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה מול עשרות עדים, צווחת עליה במשך דקות ארוכות ומאשימה אותה באלף ואחד אישומים (לא מאשרת הוצאות, הוא המרכזי שבהם), ביבי מסתכל על התקרה, כאילו זה לא קורה. כשבסיום ארוחה במלון פאר כזה או אחר, היא מצווה על המאבטחי''ם ליטול לא רק את הפרחים הדקורטיביים, אלא גם את הוואזה שבה הם שוכנים, נתניהו כאילו לא שומע. הוא לא יודע שרהיטי הגן החדשים הועברו לקיסריה, בעוד הישנים נותרו בבלפור, והוא לא שמע על מפעל מחזור הבקבוקים שהוקם בפאטיו בבלפור ועל עוד אלף ואחד סיפורים הזויים ומטורללים שמתרחשים מול עיניו ומתחת לאפו.
היום כבר ברור שמדובר בבעיה נפשית פרטית, שהפכה ללאומית. ואין פוצה פה ומצפצף. כאילו מדובר במכת מצרים. מה שנותר לנו זה להרכין ראש ולהתרגל. ובכן, כנראה שלא עוד. מישהו צריך להבהיר לגברת שהמעון בבלפור אינו רכושה, אלא רכוש המדינה. מטוס ראש הממשלה לא רשום בטאבו על שמה, אלא שייך למדינה. כל השרים רשאים וזכאים לטוס בו ולהתלוות לראש הממשלה. אסור להתעלל ולהתעמר בעובדים במעון בבלפור. את המים בבריכה בקיסריה רצוי מאוד לממן מהכיס הפרטי. הרשימה הזו יכולה להימשך לנצח. מכיוון שהגברת לא מצליחה להבין את כל זה באופן עצמוני, כנראה רק הגשת כתב אישום תעשה כאן סדר.
4 המודל הטורקי: גורם בכיר מאוד בליכוד, בשיחה פרטית, ניפק בשבוע שעבר אזהרה: נתניהו, לדבריו, מסוגל לכל דבר כדי להגן על שלטונו. המודל הוא ארדואן. אם יהיה צורך, הוא יסתער על מעוזי דמוקרטיה וינפץ אותם. הוא ירסק רגולטורים וישתק שומרי סף. הוא איבד את הבלמים ואת האיזונים שעוד נותרו.
לדעתי, זו נבואה מוגזמת. ישראל אינה טורקיה. זה לא אומר שהוא לא ינסה. מבחינת נתניהו, כל האמצעים כשרים להשגת המטרה. הוא יודע שאם יורחק מבלפור, טובים הסיכויים שיגמור במעשיהו. כשחומות הפחד יתפוררו, הלשונות ישתחררו. הוא נלחם על חייו הפוליטיים, וגם על חירותו. הוא יזרע הרס בכל אשר יפנה וישאיר אחריו אדמה חרוכה.
מה שנדרש עכשיו הוא חזית הצלה. איחוד כוחות מכל כיוון אפשרי, כדי להציל את המדינה. כן, עד כדי כך. אנשים צריכים לחשוב קצת פחות על עצמם וקצת יותר על מה שבנינו כאן. המדינה הזו זקוקה לריפוי, להרגעה, לטיפול דחוף. היא עוברת טראומה לא פשוטה. כשמשה כחלון יחשוב קצת פחות על עוד קופון פוליטי שאפשר לסחוט ממשרד האוצר, וקצת יותר על פרצופה של המדינה, אפשר יהיה להתחיל לחשוב על חזית הצלה כזו. אותם דברים אמורים לגבי יאיר לפיד. נדמה לי שגבי אשכנזי כבר בתוך המיזם הזה, אבל די לבד. אין לנו הפריבילגיה לקוות לטוב ולהמשיך לשבת באפס מעשה. זה לא עניין של ימין או שמאל, ערבים או יהודים. אלה, כמו שאומר נתניהו, החיים עצמם.
5 תרחישי היום שאחרי: סקר "מעריב־סופהשבוע" שנערך על ידי מכון "פאנלס פוליטיקס" ניסה לבדוק שני עניינים: דעת הציבור בעניין חקירות נתניהו מצד אחד, ותרחישים פוליטיים אפשריים ליום שאחרי נתניהו (אם וכאשר), מצד שני. נתחיל בחקירות: רוב הציבור לא מאמין לגרסת ה"לא יהיה כלום כי אין כלום". רק 31% מאמינים, בעוד 56% לא מאמינים. זה רוב גדול, אבל קטן יותר מהרוב המקביל בסקר ערוץ 10 מתחילת השבוע. במילים אחרות, מצבו של נתניהו בתחום הזה רע, אבל משתפר. ועדיין, רוב גדול בציבור מאמין שהתנהלות נתניהו נגועה בשחיתות (60%). רק 27% מאמינים שלא.
בעניין הרעיה, 53% מאמינים שמוצדק להגיש נגדה כתב אישום בפרשת המעונות, בעוד 26% סבורים שלא. אחרי הנתונים החד־משמעיים הללו, מגיע נתון סותר: רוב בציבור (46%) סבור שמאחורי חקירות נתניהו עומדים מניעים פוליטיים, בעוד רק 35% סבורים שהן מקצועיות ונטולות פניות. מה שמעיד, אולי, על רמת האמון הנמוכה שממנה נהנות רשויות אכיפת החוק בישראל. אגב, מצבה של התקשורת בתחום הזה לא טוב בהרבה.
על השאלה מה צריך נתניהו לעשות אל מול החקירות, התשובות מתחלקות כך: 52% סבורים שהוא צריך לפרוש בעיתוי כזה או אחר (11% חושבים שצריך לפרוש עכשיו, 12% סבורים שצריך לפרוש כשהמשטרה תמליץ להעמידו לדין, ו־29% סבורים שצריך לפרוש רק אחרי שהיועמ"ש יחליט להעמידו לדין). 22% מאמינים שהוא צריך להמשיך לכהן בתפקידו עד אחרי שיורשע ופסק דינו יהיו חלוט. 17% סבורים שהוא צריך להמשיך כרגיל ולקוות ש"לא יהיה כלום".
בחלוקת המנדטים, חווה נתניהו ירידה מסוימת בכוחו: 25 מנדטים לליכוד בראשות נתניהו, 21 מנדטים ליש עתיד של לפיד, 16 מנדטים לעבודה של גבאי, בנט עם 12 מנדטים, הרשימה המשותפת 11, כחלון 9, יהדות התורה 8, ליברמן 7, מרצ 6, וש"ס 5 מנדטים.
מכאן, לתרחישי "היום שאחרי". הערת אזהרה: חלק מהתרחישים אינם ישימים בעתיד הנראה לעין. השאלות נשאלו כדי לקבל מושג על כוחם של המועמדים השונים בציבורים השונים, ועל כיוונים וזרימות בדעת הקהל. שאלנו את הציבור מי מתאים להיות ראש ממשלה ביום שאחרי נתניהו, כשאנו מתמקדים במועמדים מגוש הימין ומרכז־ימין. בשאלה הזו צריך להבחין בין המעמד של המועמדים בציבור הכללי, לבין מעמדים בקרב תומכי הימין, ובקרב מצביעי הליכוד. מדובר בנתונים שונים, לכל אחד מהם חשיבות נפרדת. המעמד בקרב הציבור הכללי, פירושו: מהם סיכויי אותו מועמד לנצח בבחירות. אלא שאת המועמד בוחרים בדרך כלל אנשי הימין, ובעיקר מתפקדי הליכוד. לכן לדעתם יש פקטור חשוב לא פחות.
בקרב הציבור הכללי, ה"מלך" הבלתי מעורער הוא גדעון סער, עם 38%. רק אלוהים יודע איך מצליח סער לשמור על המעמד המיוחד שיש לו במרכז הפוליטי ובקרב התל אביבים, למרות האידיאולוגיה הימנית וההתקרבות המתמדת לדת ולחצרות רבנים ואדמו"רים, אבל זו עובדה. בקרב אנשי הימין, המוביל הוא נפתלי בנט, שגובר על סער רק באחוז אחד (טעות סטטיסטית). בנט ניצב ראשון גם בקרב מצביעי הליכוד, גם כאן בפער מינימלי. מי שמפתיע במקום השני הוא משה כחלון, ועוד יותר מפתיע במקום השלישי, הוא בוגי יעלון. אביגדור ליברמן מהווה פקטור בעיקר בקרב מצביעי הליכוד, שם הוא ניצב במקום השלישי אחרי בנט וסער. מבחינת איווט, מצביעי הליכוד הם הקהל החשוב באמת.
התוצאות הללו מקבלות אישוש בבדיקות שעשינו בתרחישים השונים באשר לחלוקת המנדטים. הליכוד בראשות סער מקבלת מנדט אחד יותר מאשר הליכוד בראשות נתניהו, אבל הגנטיקה של המפלגה הזו משתנה מבפנים: סער מאבד קולות ליכודיים, בעיקר לטובת בנט (2) וליברמן (2), אבל לוקח 2 מנדטים מכחלון ו־5 מנדטים מלפיד(!). במילים אחרות, סער מגדיל את סך כוחו של הימין ומכרסם קולות במרכז־שמאל. ובמילים עוד יותר אחרות: סער מביא שלטון. זה מה שמעניין את בוחרי הליכוד, זה מה שהקהיל אותם בגני התערוכה ביום רביעי בערב.
כחלון (28) ובנט (30) מביאים יותר מנדטים לליכוד מאשר סער, אבל זה קורה בעיקר בזכות העובדה שמפלגותיהם (כולנו והבית היהודי) מתאחדות עם הליכוד ומייצרות שלם הקטן בהרבה מסך חלקיו. כחלון אמור לגרוף 34 מנדטים ובנט 37, אבל הם מדממים מנדטים תוך כדי איחוד עם הליכוד. גם ליברמן לא מחולל נפלאות, עם 22 מנדטים בלבד (במקום 32). התוצאות של כץ (15) ויעלון (19) נמוכות במיוחד. כץ חטף, כנראה, בחזית הפנימית לאור העובדה שנתפס כמי שחותר תחת נתניהו, בעוד יעלון איבד את עולמו בפרשת החייל היורה בחברון אלאור אזריה, וחבל.
עד כאן ספקולציות. דבר אחד בטוח: שני אנשים מתחרטים בוודאי על שהתפטרו מהכנסת בטרם עת. השניים הם משה (בוגי) יעלון וגדעון סער. יעלון יכול היה לקבל את דין התנועה ורוע הגזירה, לפנות את כס שר הביטחון, להתעקש על תיק החוץ ולהתאוורר במסדרונות השלטון בוושינגטון ובאירופה. במצב כזה הוא היה הופך היום למועמד הבולט לתפקיד ראש הממשלה הבא, אם וכאשר ייאלץ נתניהו לפנות את הכיסא עקב החקירות. לו היה יעלון עשוי מחומרים פוליטיים, היה מבין את זה אז, בולע את כבודו, מנגב את הרוק מהפרצוף ונשאר. כמו שעשה אריאל שרון לפניו, בקדנציה הראשונה של ביבי.
מצד שני, גדעון סער הוא מגה־פוליטיקאי וגם הוא חתום על שגיאה דומה. לו היה סער ח"כ מכהן, הוא היה יכול להעמיד אלטרנטיבה אמיתית ובועטת לראש הממשלה, סוג של הוכחה חיה לעובדה שיש ימין גם אחרי נתניהו. אבל סער עשה כמה חישובים פוליטיים מוטעים, והיום הוא בחוץ. בסוף, עוד לא נמצא מי שיצליח לנצח את האמירה המיתולוגית ההיא של אריאל שרון, שקבע כי צריך להקפיד תמיד להישאר על הגלגל. פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה. מי שיורד מהגלגל, נשאר למטה.