הכל נכון והכל כל כך לא נכון. האם נכון שלא התקשורת חוקרת את נתניהו אלא המשטרה? נכון, אבל גם לא נכון, כי ברור שרוב התקשורת שלכאורה רק מדווחת על החקירות, מייחלת שנתניהו יימצא אשם. זה מצב לא נכון. המצב האנושי הנכון הוא התקווה שמי שמואשם ייצא זכאי.
זו צורת המחשבה וההתייחסות הנכונים אל כל מקרה של אדם הנמצא תחת חשדות וחקירות: הלוואי שהאיש יימצא זכאי. אני לא מסתפק רק באמירה: ראש הממשלה אינו אשם כל עוד לא יוכח אחרת, אלא מצפה לאמירה: הלוואי שראש הממשלה יימצא זכאי. זו לא האווירה. אני מניח שאף אחד לא יסתור אותי אם אקבע עכשיו שלא נראה חגיגות שמחה בתקשורת או באופוזיציה אם יתברר שאין ממש בחשדות ובשמועות. נראה שהם רוצים, מאוד רוצים, שנתניהו יימצא אשם, עם הוכחות או בלי.
הכל נכון והכל כל כך לא נכון. האם נכון שמפקד המשטרה והיועץ המשפטי הם מינויים של הליכוד? נכון. אבל נכון גם שהחקירות הן בפרשת המתנות והן בפרשת השיחות עם מו”ל “ידיעות אחרונות” הן חקירות בנושאים אפורים. רק שלא תיפלו לידיים של המשטרה ושל הפרקליטות. תמיד אפשר להוכיח שלקחתם מהדק הביתה מהמשרד. לגבי חלק גדול מהאזרחים אפשר להוכיח שהם קנו מריחואנה מסוחר סמים ועישנו, בשעה שזה היה בניגוד לחוק, ואפילו התגאו שהם עברו על החוק ביודעין. אין מי שלא אשם אם הוא מגיע אל תוך חדרי החקירות. בסדר, מתנות בסכומים גדולים אינן מהדק או מעטפה של המשרד. גם בעיניי נהנתנות שעוברת את הגבול מגיעה למקומות סרי טעם, אבל נראה לי שניפוח מספר אנשים בארוחה זה לא דבר שמעמידים עליו למשפט. זה ראוי להערה מהנהלת החשבונות.
הכל נכון והכל כל כך לא נכון. המדינה מתעסקת בחקירות נתניהו, אבל הבעיות של המדינה אינן כאן. סביבנו סכנות אמיתיות, כולנו מקווים שלא יקרה רע, אבל אני מתחלחל למחשבה שנכדיי יגיבו בתימהון כשיתברר להם שמול הבעיות האמיתיות של ישראל היינו עסוקים בחקירה על שיחות ראש הממשלה עם בעל עיתון, או בסיגרים יקרים, שאולי עדיף שלא היו ניתנים במתנה, או על תשלום של מטפלת לאביה החולה של אשת ראש הממשלה.
ב־1973, ימים ספורים לפני שסוריה ומצרים הסתערו עלינו במלחמת יום הכיפורים, השתלטו באוסטריה מחבלים מארגון טרור פלסטיני בחסות סורית, א־צאעקה, על רכבת שהובילה עולים מברית המועצות. כל תשומת הלב בישראל כוונה אז כלפי האירוע הזה, בשעה שהיינו צריכים להתרכז בתקיפה הערבית שעמדה לפרוץ. באותם ימים אולי הייתה סיבה אמיתית לחוסר ההתמקדות שלנו בנושא העיקרי.
מה היום? אחת היצירות העבריות הראשונות היא “קוצו של יו”ד”, שיר של י”ל גורדון שמספר על אישה עגונה שחייה אומללו כי הרב מצא שחסרה יו”ד בשם הלל בכתב הגט. נכון, החוק חשוב. לא נכון, כי החוק יכול לעוות את האנושי.
אני מקווה שאני לא מיתמם, ואני מקווה שלא אוכח כטועה. אבל לא אכפת לי, כי תמיד טוב לקוות לזכאות של אדם ולהתאכזב, מאשר לייחל לשיגור אדם לבית סוהר ולטעות.
ברור שאם ראש הממשלה היה ממחנה אחר, מחנה השלום, הרי בכנסי תמיכה בו הייתם רואים המוני אמנים ושלל סופרים. הם גם היו כותבים הרבה מאמרים שאולי אחד מהם היה דומה, עם יותר כישרון כמובן, למאמר הזה.
אחד הדברים המדאיגים הוא שיש שני מחנות שאחד מהם משוכנע שהוא שווה יותר מהאחר. הייתי בכנס התמיכה בנתניהו ורשמתי לעצמי הערה כזו: "כשאני מביט בקהל אני רואה את כל סוגי עם ישראל, אבל גם כאלה שרבים מחבריי היו שואלים את עצמם לגביהם אם העיקרון של 'אדם אחד, קול אחד' הוא עיקרון ראוי".
המשפט הזה לא נכנס לבסוף לסיקור שפורסם בעיתוננו, אבל כשעברתי על הטוקבקים לסקירה שפרסמתי, ראיתי שהמילה "בבונים" כהגדרת משתתפי הכנס חזרה הרבה פעמים. מי השימפנזים שכתבו את הטוקבקים האלה? כידוע, דרגת ההתפתחות מעל בבונים היא שימפנזים. אני לא מתאר לעצמי שמי שכותב על אדם אחר: בבון, מעלה על דעתו שהוא עצמו כבר הגיע לדרגת התפתחות של אדם.