ארי הרו אינו צדיק; בזה אין לי ספק בכלל. ובכל זאת, מערכת אכיפת החוק, על כל גווניה, התגייסה כדי לעשות את מלאכתו. איני יודע אם הוא ביצע את העבירות שמייחסים לו, אבל במשטרה החליטו לזרוק את הכל הצידה. רק שיספר. רק שיפתח את פיו בנושא שבאמת מעניין את המדליפים הנושאים לשווא את דגל שלטון החוק. רק שייתן להם משהו על הטרף ההולך וחומק להם מבין האצבעות. ועכשיו אני צפויים להרבה מאוד כותרות מפי "מקורבים" לעד המדינה; ובוודאי להרבה סיפורים על המצוקה האישית שלו בעת שהוא מגיע לבית הכנסת בשבת.
ואני תוהה, ביני לבין עצמי, לאחר שנים לא מעטות שבהן נאבקתי על זכותם של נאשמים לחקירה הוגנת, מול מערכת דורסנית, חסרת מעצורים, שהייתה מוכנה, לא אחת, לעשות את הכל, לא פחות, כדי להשיג הרשעה: למה זה קורה לנו. למה נדמה שעקרונות שהיו כה יסודיים בשיטת המשפט שלנו הפכו למרמס. ובעוד אני בוהה במקלדת שלי, לנוכח כתב האישום ההזוי ההולך ומתגבש, כך על פי ההדלפות של "מקורבים לחקירה" לעיתונאים, אלה שיודעים לפני כולם מה קרה בחדר החקירות, בפרשה שזכתה לכותרת "מעונות ראש הממשלה", נזכרתי במה שעשתה אותה מערכת שהכל עושים לה כבוד - כאילו שלא בני אדם מפעילים אותה - לאהוד אולמרט.
פרקליט המדינה דאז, להוט לקדם בכל מחיר את המהלך המשפטי נגד אולמרט, יזם את מה שנראה בעיניי אז כטריק הכי מלוכלך שהתגלגל אי פעם במקומותינו, בשעה שהוא יזם הליך של גבייה מוקדמת של עדותו של משה טלנסקי. עד אז הליך כזה ננקט רק כשהנפגעת הייתה אישה הרוצה לחזור לארצה או בעבירות של סחר בבני אדם.
נקבע מועד לדיון, עוד לפני שבכלל התגבש כתב אישום ובלי שניתנה לסנגורים הזדמנות לעיין בכל חומר החקירה, כדי שהתמונה המלאה תהיה פרושה בפניהם, ושלושה שופטים, דמויי מומיות, הושבו על כס המשפט. זאת משום שבשלב הזה, על פי מצוות הדין, מותר להם רק להתבונן; לא להתערב במאומה. ומשה לדור זכה במה שהוא רצה: המשפט נפתח, וכל העם ראו את הברקים ושמעו את הקולות.
זאת הייתה פארסה מושלמת, אבל די היה בה כדי לגרום לכמה מן השרים, היותר צבועים, לטעמי, כמו אהוד ברק וציפי לבני, לדרוש את התפטרותו של ראש הממשלה.
לאחר מכן גרמה פרקליטות המדינה לעוד כמה שיבושים פרוצדורליים, שהחשוב שבהם היה הדרישה להמשיך בניהול המשפט בפני השופט דוד רוזן, אף שעד המדינה - כן, כן, עוד עד מדינה - נפטר במהלך עדותו עוד לפני שלסנגוריו של אולמרט ניתנה האפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית. רוזן אכל את הלוקש וקבע שהוא לא זקוק לחקירה הנגדית של הסנגורים כדי לקבוע שהוא מאמין לעד המדינה. את השטיק הזה גם בבית המשפט העליון כבר לא יכלו לבלוע.
אלה רק שתי דוגמאות לארוגנטיות של המערכת שזוכה לגיבוי של בתי המשפט, גם כשהיא עושה בתוך שיטת המשפט שלנו כבתוך שלה; ללא מורא וללא אימת הדין. וזו הסיבה לכך שכל כך הרבה פרשני חצר תולים בה תקוות. הם יודעים שלכותרות יש דינמיקה משלהן. הן לא יוצרות "ראיות", אבל הן מתירות את דמם של מי שחזקת חפותם נרמסת ברגל גסה.