ביום רביעי שעבר פרסם חתן פרס ישראל, פרופ' יחזקאל דרור, מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "המלצה אישית לראש הממשלה". על בנימין נתניהו להציע "תוכנית לשלום אזורי, הכוללת הקמת מדינה פלסטינית ופתיחת שגרירות ישראלית בריאד", כתב, ובתמורה יהיה ראוי לכפרה על חטאיו, אם יתברר שישנם כאלה. "הדשדוש בכל הנוגע לתהליך השלום", הסביר, "חמור בהרבה ממה שמספרים על תיקים 1000 ו־2000 ואף 3000".
מדובר, כמעט מיותר להסביר, ברעיון שיוביל אותנו למדינה שהיא תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, מדינה שבה יוכלו עבריינים לפדות את עצמם ולכבס את עוונותיהם במחיר של מהלך מדיני ראוי אחד. אם ירצו לקבל חנינה מפרופ' דרור, יצטרכו להכריז על הקמתה של מדינה פלסטינית. אם ירצו לקבל חנינה מח"כ בצלאל סמוטריץ', ייאלצו להקים עשרה יישובים יהודיים חדשים בשומרון. למה אני מזכיר את סמוטריץ'? כי סמוטריץ', שכתב השבוע על היחס הנכון לפרשיות נתניהו, התגלה כתאומו האידיאולוגי של פרופ' דרור. גם אצלו היחס לשחיתות תלוי בשאלה מי המושחת ומה הוא יכול לתרום לנו. לנו, כלומר לתפיסת העולם שלו. "כשהמלחמה בשחיתות הופכת לחזות הכל, אנחנו מאבדים רמטכ"ל מקצועי כמו יואב גלנט רק בגלל קשקוש, כן קשקוש, של בנייה לא חוקית, ומקבלים מינוי פשרה בינוני כמו בני גנץ - שמוביל בהססנות פיקוד כבד ועייף שמפחיד את הקבינט וגורר אותו לנהל יותר מ־50 ימי לחימה מול חמאס בעזה בלי להביא להכרעה ברורה".
קצינים לא צריכים לשלם על מעשיהם?
ומכיוון שהטענות של סמוטריץ' חשובות, נפרק אותן אחת לאחת. ראשית, לטענה שכל חטאו של גלנט התמצה ב"בנייה בלתי חוקית". אני לא בטוח כמה זה משנה לסמוטריץ', אבל גלנט לא סתם בנה "בנייה בלתי חוקית". גלנט פלש לעשרות דונמים שאינם שלו. גלנט הצליח לארגן לעצמו, "לפנים משורת הדין", אדמות שאף אחד משכניו לא הצליח לארגן. גלנט הגיש תצהיר כוזב. וכשהעניינים סביבו סערו, והביקורת על כביש בלתי חוקי שסלל אל ביתו צפה ועלתה, גלנט סידר חוות דעת של מפקד היחידה הצבאית לאבטחת אישים שהעיד שהוא חייב את הדרך הזו ככביש מילוט, למקרה שמישהו יתקיף אותו. זה, כאמור,
רק כדי להתיישר עם העובדות, אבל העניין המהותי משמעותי לא פחות.
כי אליבא דסמוטריץ', אסור היה להדיח את גלנט משום שהוא היה יכול להיות "רמטכ"ל מקצועי", בעוד בני גנץ, שנבחר לבסוף במקומו, היה "מינוי פשרה בינוני". הנה לנו הגרסה הצעירה של יחזקאל דרור. למה לא לטפל בגלנט? כי הוא קצין טוב, וקצינים טובים לא צריכים לשלם מחיר על מעשיהם. ייתכן שאם היה מדובר בגנץ, "מינוי פשרה בינוני", סמוטריץ' היה תומך בניהול הליכים נגדו, אבל כאמור הליכים כאלה לא ראוי לנהל מול מי שיכול להיות "רמטכ"ל מקצועי".
מה עם המוסר?
אז נכון, יש את העניין הקטן הזה הקרוי "מוסר", ויש את העניין השולי הזה הקרוי "ערכים", אבל נראה שסמוטריץ' לא היה עושה סיפור גדול אם היה רואה את הרמטכ"ל גלנט עומד מול לוחמים, מדבר איתם על ערכי צה"ל ומספר להם שהם לובשים את המדים של הצבא המוסרי בעולם, בעוד שהוא עצמו, מפקדו העליון של הצבא הזה, רומס את החוק ודורך על האמת בבית המשפט.
אם סמוטריץ' היה עורך עיתון, הוא כנראה היה מקבל מהכתב החוקר שלו את החומר על גלנט, בודק איזה פוטנציאל פיקודי יש לנשוא התחקיר ואז מחליט אם לחשוף את הסיפור או להשליך אותו לפח.
אגב, סמוטריץ' יצא השבוע גם נגד "ההתגייסות הפוליטית של מערכת המשפט כולה למכונת הגירוש של שרון ערב הגירוש מגוש קטיף, תוך רמיסת כל נורמה של צדק ומשפט". וזה נשמע נורא, עד שחושבים על האפשרות שאם באמת כך נהגה המערכת המשפטית, כלומר עצמה עין מול עיוותים ונורמות של צדק, אולי היא עשתה את זה כי גם היא אחזה בדוקטרינת סמוטריץ', וגם היא סברה שמול מהלך מדיני גדול וחשוב כמו ההתנתקות, ענייני חוק וצדק ושחיתות יכולים להמתין בצד.
וזה הלקח שצריך ללוות אותך, ידידי בצלאל, מעבר לסוגיה הערכית. אם החלטת שמערכת עקומה היא משהו שאתה יכול לחיות אותו, זכור שלא תמיד אתה תהיה בצד שיקבע את התנאים, ולא תמיד אתה תקבע למי לסלוח, ולמי לא, ומתי לעצום עין, ובאילו נסיבות. פעם אתה על הסוס, ופעם היחזקאל דרורים. ובמדינה שבה כל אחד יבחר לעצמו אילו שחיתויות מתאימות לו ועל מה אפשר למחול, לא תהיה עיתונות ולא תהיה משטרה ולא תהיה מערכת אכיפת חוק, רק סדום ועמורה.