במלאת תשע שנים למשבר הפיננסי העולמי פרסמו הבנקים שלנו עוד דוחות כספיים מצוינים. התחרות המטורפת, שגרמה לבנקים האמריקאיים לתת הלוואות בלי חשבון וללא ביטחונות, מעולם לא הייתה כאן ואינה נראית באופק. נכון שמשהו התעורר בשוק ההלוואות הפרטיות, ונדמה שהלקוחות מוצפים באין ספור הצעות לאשראי בן רגע, ללא ביטחונות וללא ערבים. הצעות לאשראי והלוואות בשווי של עשרות משכורות צצות מדי יום באתרי האינטרנט, מודעות בעיתונות, לוחות הפרסום, סוכנויות למכירת רכב חדש ומשומש.
רק חלק מדוחפי ההלוואות הם בנקים. היתר הן חברות פרטיות לאשראי, חברות כרטיסי אשראי וחברות תיווך להלוואות המונים. לא מכבר דיווחה המפקחת על הבנקים על גידול של עשרות אחוזים באשראי שנותנים הבנקים למשקי הבית. התחרות בין החברות הקטנות, המהוות חלק קטן אבל צומח במהירות, נמשכת. את התחרות מדרבנות בעיקר החברות הפרטיות, שחלקן בשוק זניח. הבנקים הקטנים, שאמורים להיות זריזים, חדשניים ותחרותיים יותר, רחוקים מאוד מלהשתתף במשחק. לכן אין פלא שהמפקחת על הבנקים תומכת בהתלהבות בחיסול בנק איגוד הקטן, באמצעות מיזוגו באחד הבנקים הבינוניים כמו דיסקונט, מזרחי או הבינלאומי.
זו מערכת ריכוזית מאוד ולא תחרותית. הבנקים השולטים הם לאומי ופועלים המחזיקים בכ־60% מתיק האשראי. מולם מתמודדים שלושה בנקים בינוניים וחיוניים: מזרחי טפחות, הנשען על שליטה בענף המשכנתאות, דיסקונט המתקשה לשחזר את עברו בשלישייה המובילה, והבינלאומי. קצת קשה להאמין, אבל נוסף לחמשת המובילים רשומים בישראל עוד 11 בנקים מסחריים, חלקם קטנים מסניף בינוני של בנק גדול.
בעבר סבר הפיקוח על הבנקים שיש לטפח את הבנקים הקטנים על מנת שידרבנו את התחרות על הלקוחות. היום סבורים בבנק ישראל כי רק בנקים בינוניים יכולים להתחרות בבנקים הגדולים. כאשר הבנקאות האינטרנטית צמצמה את הפערים, ומערך הסניפים המפותח של הבנקים הגדולים מהווה משקולת על צווארם ולא יתרון תחרותי, נראה שהסיבה להיעדר התחרותיות של הבנקים הקטנים היא בעיקר ניהול קפוא וחוסר התלהבות מצד הבעלים. ייתכן שדווקא חילופי בעלות וריענון הנהלות בבנקים הקטנים עשוי לעורר אותם מתרדמתם.
היעדר התחרות ומטריית ההגנה של בנק ישראל נוח גם לבנקים הקטנים, וכל עוד נשמרת הרווחיות והדיבידנדים זורמים לכיסי הבעלים, לאיש אין סיבה להשקיע בפיתוח טכנולוגי או בניסיון להכות את המתחרים. דווקא הבנקים הגדולים, שאין להם בעל שליטה אפקטיבי, יכולים להרשות לעצמם השקעות עתק בקדמה טכנולוגית, המשמרות את שליטתם בשוק ומגדילות את הפער מהמתחרים.
המיליונים זורמים לכיס
קחו, למשל, בנק קטן ואלמוני כמעט בשם בנק ירושלים. הבנק נוסד לפני למעלה מ־50 שנה כבנק המתמחה בתחום הנדל"ן. הבנק רווחי, אך מרוויח על ההון המושקע בו תשואה של כ־7% לשנה, מתחת לממוצע המערכת הבנקאית. בעלי השליטה בו הם משפחת שובל. כנה מאיר־שובל שולטת בבנק באמצעות חברת אחזקות ציבורית בשם "יצוא". יו"ר חברת יצוא הוא זלמן שובל בן ה־87, לשעבר פוליטיקאי ודיפלומט.
משפחתה של מאיר נחשבה בעבר לאחת מעשר המשפחות העשירות בישראל. בין היתר היא הייתה שותפה לבניית מגדל שלום, הנקרא על שם אביה של כנה. גם כלבו שלום, באגף הדרומי של המבנה, היה בבעלות המשפחה עד שנקלע לקשיים. למשפחה יש גם היום שטחים רבים במגדל שלום. אחותה של כנה, רינה, נישאה לאדריכל ואיש העסקים טומי לייטרסדורף והיא אמו של יזם הנדל"ן וההייטק יונתן לייטרסדורף.
יצוא אמורה להיות חברת השקעות, אבל הפעם האחרונה שבה ביצעה השקעה כלשהי הייתה לפני למעלה מעשר שנים. בני משפחת מאיר המשיכו אומנם לפתח עסקים, חלקם מצליחים מאוד, אבל אלה אינם קשורים לחברה הציבורית המדשדשת. השקעתה היחידה כמעט של יצוא היא הבנק הקטן והמדשדש, שנראה שעיקר תפקידו הוא לפרנס בדרכים שונות את בני משפחת שובל.
בדוחות הבנק אין בשורה של ממש. בניגוד לדוחות קודמים, שבהם התעקשה הנהלת הבנק לכתוב שהיא מתכוונת לשמור על מערך הסניפים במקביל לפיתוח דיגיטלי, נכתב הפעם שבכוונת הבנק לסגור ארבעה מתוך 24 הסניפים ולהרחיב את השירותים הדיגיטליים. במילים אחרות, אין סיכוי שהבנק הקטן יעבור מהפך טכנולוגי של שירותים באינטרנט. נכון שגם הבנק המוביל בתחום המשכנתאות, מזרחי טפחות, נוקט אסטרטגיה דומה, אבל למזרחי יש למעלה מ־180 סניפים, ורק שירותים דיגיטליים יכולים לבטל את הנחיתות הבולטת של ירושלים או לאיים עליהם.
ובאמת, למה צריך הבנק הקטן ליזום ולהסתכן? גם ללא פיתוח מיוחד וללא תחרות מניב לו תיק ההלוואות ארוכות הטווח תשואה קבועה ונאה. מדי שנה מעביר הבנק בין 10 ל־20 מיליון שקל לחברת יצוא, ואלה נבלעים ברובם בכיסיה של משפחת שובל, בעלי השליטה. אף על פי שיצוא היא חברה ציבורית, האמורה לחלק את רווחיה בין כל בעלי המניות, מצאה משפחת שובל דרכים משלה ליהנות מרווחי הבנק.
בקשה לתביעה ייצוגית שהוגשה לאחרונה חושפת כיצד חולבת משפחת שובל־מאיר את החברה, שפעילותה היחידה, אם אפשר לקרוא לזה פעילות, היא החזקה במניות הבנק. בעתירה, שהוגשה על ידי המשקיע יוסף שם טוב באמצעות עורכי הדין יעקב סבו ואוהד רוזן, נטען כי בעלי השליטה ביצוא מפעילים מנגנון מנופח ויקר על מנת להעביר את כספי החברה לכיסם באצטלה של משכורות ודמי שכירות, על חשבון ציבור בעלי המניות. היו"ר זלמן שובל והמנכ"ל מושכים משכורות עתק בסך של למעלה ממיליון וחצי שקל. סמנכ"ל חברה, ישראל אליהו, השתכר בשנת 2015 כ־1.2 מיליון שקל - שכר גבוה במיוחד בהתחשב בעובדה שבמהלך אותה שנה לא ביצעה חברת ההשקעות אפילו השקעה אחת, וגם לא בשנה שקדמה לה או בשנים שאחריה. משרדי החברה משתרעים על פני מאות מטרים במגדל שלום ולכן משלמים לרינה, אחותה של כנה שובל, כ־700 אלף שקלים נוספים.