“בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו, כי רק במאמץ מלוכד של עם מתנדב ומדינה מתכננת ומבצעת נוכל למשימה הגדולה של הפרחת השממה ויישובה”. כך כתב בינואר 1955 דוד בן־גוריון. ולא רק נאה דורש היה, אלא גם נאה מקיים. הדברים נכתבו בשדה בוקר, קיבוץ צעיר בלב השממה שבו קבע בן־גוריון את ביתו. חסד עשה עמו שר ההיסטוריה בכך שהלך לעולמו ב־1973, אחרת היה מת היום. כי מדינת ישראל, שעל הקמתה הכריז בה’ באייר תש”ח, נכשלה השבוע במבחן הנגב.
גרעין הראל מונה כ־85 חברים, המהווים משימה להתיישבות בנגב: משפחות, זוגות, רווקים ורווקות, כ־20 ילדים. בשנים האחרונות הם יושבים (זמנית) ביישוב צוחר שבחבל אשכול. אנשים יפים, אידיאליסטים, מאמינים באורח חיים אקולוגי ובאי־אלימות, רבים מהם צמחונים, אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים. סוג של יישוב קהילתי: משקי בית פרטיים עם מעורבות קהילתית עמוקה.
הם באו אל המוסדות המיישבים השונים וביקשו שייתנו להם הר אחד בנגב להקים עליו יישוב. גם בימי בן־גוריון זה לא היה פשוט, גם אז לא עברה הקמת שדה בוקר בקלות, כי הקיבוץ הצעיר סירב להשתייך לאחת התנועות הקיבוציות ה”פוליטיות” וסבל מהיעדר גב ארגוני ומפלגתי. בימינו נמשכה הסחבת שנים אחדות - והר לא קיבלו. שלחו אותם לכאן ולשם, להסתפח אל יישוב קיים, זעיר או מתפורר, אבל הם רצו לבנות משהו חדש; חלוצי. לפני ארבע שנים קצו בסחבת ועשו מעשה. עלו אל פסגת הר אלדד ליד עבדת (למען הסר ספק: שום קשר משפחתי) והקימו בו את ביתם. ומכיוון שרצו להיות חלוציים ושונים ואקולוגיים, והם לא טיפוסים מרובעים, הם בנו כיפות גיאודזיות. משהו שנראה כמו שני שלישים של כדור, שהקנו ליישוב ממבט הרחפן מראה של חוות אנטנות חלליות.
אבל במוסדות המדינה, ובהם גם במועצה האזורית הר הנגב (ובראשה אז החלוץ הציוני שמוליק ריפמן ע”ה), חשבו שהם פולשים פורעי חוק, לא חלוצים, והוציאו להם צווי פינוי והריסה. מקץ חודשים אחדים של דיונים משפטיים נחרץ דינם בבית המשפט - סילוק. וכי מה חשבו לעצמם, שהם בדואים? שהממשלה תתעלם מהתנחלות פרטיזנית? רשות מקרקעי ישראל והמתיישבים פירקו את הכיפות הגיאודזיות, ארזו את המבנים וירדו בשקט. ירדו מהר אלדד ומצאו לעצמם שיכון ארעי בחבל אשכול, והם ממתינים, עדיין ממתינים להקמת יישוב הקבע שלהם בשלח שבנגב. כבר לפני שנתיים אישרה הממשלה בהכרזה חגיגית את הקמת שלח, והם ממתינים.
לא הייתי מטריד אתכם בטחנות ההתיישבות הטוחנות לאט, לאט מדי, אם לא הייתי קורא השבוע את חרפת פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע. ולא בית המשפט הוא האשם העיקרי, כי אם המדינה שתבעה את החלוצים המעצבנים האלה בהוצאות פינוי ואחסון המבנים שלהם, וגם זכתה במשפט. חברי הגרעין חויבו בתשלום של כ־90 אלף שקלים (בנוסף על יותר מ־100 אלף שכבר חולטו מהערבויות שהפקידו).
אבל לא הכסף הוא העיקר, אלא העיקרון: מדינת ישראל תובעת למשפט יהודים שהקימו יישוב בלב השממה בנגב. וכי הרבה אנרגיה חלוצית עודפת כזו מתגלגלת ברחובות גוש דן, עד שניתן לרמוס אותה ולוותר עליה כדי שייקוב הדין את ההר? על החרפה הזו מתהפך בן־גוריון בקברו. נכון, מדינה אינה יכולה לסבול השתלטות על אדמות מדינה, ומצב שבו כל איש עושה הישר בעיניו. ולכן, כחלק מתכנון ממלכתי להתיישבות בנגב, נכון להקצות להם אתר חלופי בנוהל מהיר. אבל לתבוע אותם?
מדינת ישראל צריכה להפעיל את חוקיה על פי ערכיה. התיישבות ציונית מוטמעת במטען הגנטי שלנו, והמדינה, העוצמת עיניה מול רבבות בתים לא חוקיים שבונים הבדואים בנגב, אינה רשאית לעשות משפט סדום דווקא ביהודים. הרי כך ממש התנכלה המדינה להתיישבות הבודדים בנגב, אלו שעלו והקימו חוות חקלאיות ותיירותיות על פי קריאה ממשלתית מפורשת, אך התנפצו על החומות הביורוקרטיות.
בעזרת השם, ובעזרת כל המוסדות המיישבים, ייבנה יום אחד גם היישוב שלח. אלו מחברי הגרעין שיהיו חזקים דיים להישאר בגרעין מלוכד עד אותו יום - יזכו להגשים את חלומם ולהקים יישוב יהודי חדש בנגב. אבל מי ימחה את החרפה?