חייבים ללמוד את לקחי המאבק בגזענות בארצות הברית. הסיבוב האחרון הוכיח לעולם שלא לעולם חוסן לגזענים, אפילו אם הנשיא מגבה אותם. מאז שנכנס לבית הלבן, טראמפ לא מפסיק להתעלל בפוליטיקלי קורקט המקובל. יש לו קופות שרצים, עדיין נעולות, בענייני יחסיו עם רוסיה ותיקיו הכלכליים, ועדיין הבייס הנאמן לו מאפשר מרחב נשימה חרף אינספור תקלות, רובן אוויליות ברמת הגנון, ורייטינג ירוד בתמיכה הכללית.
כך עד המהומות בשרלוטסוויל, ואחריהן תגובתו שהשוותה בין מצעד הקו קלוקס קלאן, העליונות הלבנה והניאו־נאצים לבין המחאה הנגדית של “אנטיפה” והארגונים הליברליים. השד הבלונדיני יצא מהבקבוק, ומאז לא פסקו לרגע ההפגנות בגיבוי רועם של תקשורת המיינסטרים.
מה שתדלק את הבעירה היה אירוע הדריסה שבו נהרגה מפגינה ליברלית. נדמה שמפל הזעם רק המתין להזדמנות כדי לגאות ולנסות להטביע את טראמפ, והמילה אימפיצ’מנט צפה באוויר כאילו היא כבר חלק מהמציאות הפוליטית. לטעמי, אין הבדל גדול בין עליונות לבנה נוסח ארצות הברית לבין עליונות יהודית נוסח ממשלת הימין או עליונות לבנה נוסח מארין לה פן. בארצות הברית חלקם מכנים עצמם ניאו־נאצים, וכך הם גם מתקראים בתקשורת המיינסטרים. בישראל הולכים עד גבול הפאשיזם, והאזכור הנאצי הוא עניין טעון ובצדק.
הבעיה היא שבמהות, העליונות בארצות הברית ובישראל היא לא יותר מגזענות מחליאה. במשך עשרות שנים גיבתה תקשורת המיינסטרים בישראל הלך רוח ימני לאומני דתי באמצעות מצג שווא של “אובייקטיביות”. במשך שנים ליבתה התקשורת בישראל רוחות פרא של “גאווה לאומית” ו”מסורת ישראל סבא”. אין בכך שום רע, להפך, ולא מדובר באנשים רעים. חלק מהם קולגות וחברים. מדובר בשוטים ומשוטים שהלכו שבי אחרי הסיסמאות שגיבו מדיניות שהפכה את הגאווה הלאומית לגזענות, את הזיקה למסורת להדתה ואת שתיהן לשוורים פוליטיים דורסניים. במקום להיות הטוריאדור שמחסל את פרי הפרא הללו, הפכה אותם התקשורת לפרות קדושות.
אפשר רק לקנא בתקשורת האמריקאית, שמנהלת קמפיין דורסני שאומר: אם אתה מגן על ימין קיצוני, נשמע כמו ימין קיצוני או נשמע לימין קיצוני, אז אתה פאשיסט במקרה הטוב ונאצי במקרה הרע והנורא. הגל התקשורתי הזה הציף את הרוב הדומם שמתנגד לטראמפ, והחל רואה בו לא רק דמות נלעגת, אלא גם סכנה לדמוקרטיה האמריקאית. גנרלים מכהנים יצאו (צייצו) נגד הנשיא שמפלה שחורים המהווים חמישית מצבא ארצות הברית. מבחינתם, זו פגיעה בביטחון הלאומי. חבריו למפלגה, סנטורים רפובליקנים, יצאו נגדו בגלוי כשזיהו את התמיכה בטראמפ כפגיעה בסיכוייהם להיבחר.
השאלה כאן אצלנו היא אם המאבק בשחיתות עשוי להתחבר למאבק נגד הגזענות, והתשובה היא: לא בבית ספרנו. לא כשהשחיתות האמיתית היא נפש מושחתת. ישראלים מוכנים להשקיע בהפגנות ובשיחות סלון נגד שחיתות אישית, אך כנראה אינם מסוגלים להתמודד עם גזענות ממוסדת, שהיא רקב חברתי עמוק שנזקיו הרבה יותר גדולים.