נאמנות על המוקד: השותפות ההיסטורית עם הבדואים הולכת ומתמסמסת

בעינינו, הישראלים, כל הערבים נראים לפעמים אותו דבר. שיעים, סונים. כולם מוסלמים. כולם מחבלים. הדקויות וההבדלים מיטשטשים כחלק מבורות, חוסר סובלנות וחוסר עניין. אבל לא רק שאנחנו לא יכולים להבחין בהבדלים באוכלוסיות השונות שמעבר לגבולות ישראל, אנחנו גם לא מכירים את המגוון האתני בתוככי המדינה. למשל הבדואים. לא רבים מאיתנו יודעים שיש הבדל מהותי בין הבדואים בצפון הארץ לאלו שמתגוררים בדרום.

הבדואים בצפון הם דוגמה ומופת לברית אמיצה שמתבטאת בשוויון אמיתי בנטל. הם אזרחים שווי זכויות, משרתים בצבא ואזרחים נאמנים למדינה, וסיפורם שזור בסיפורה של ההתיישבות היהודית. בדרום יש מעט מהסוג הזה, ולאחרונה יותר ויותר שבטים הפכו לקרקע פורייה לתנועות אסלאמיות המבצעות פעולות הזדהות עם גורמים אנטי־ישראליים. זה לא אומר שהם כבר שם, אבל הם לכל הפחות על הגדר.

זה הרקע לסיפור של אסמעיל ח'אלדי מהכפר ח'ואלד שבגליל. ח'אלדי שירת במג"ב, הוא משרת במילואים בדובר צה"ל ומכהן כדיפלומט במשרד החוץ. ח'אלדי שירת בסן פרנסיסקו ובלונדון, ובזמן שאביגדור ליברמן כיהן כשר החוץ, הצטרף לצוות לשכתו. לאחרונה עבד במחלקה למלחמה בחרם על ישראל, וצבר ניסיון במאבק ב־BDS, שכמוהו מעטים צברו, אם בכלל. לאחר שהמחלקה נסגרה לטובת משרד האסטרטגיה של גלעד ארדן, מחכה ח'אלדי לשיבוץ לתפקיד חדש, רק שבימים האחרונים מתנהל נגדו מסע תקשורתי אלים שבו הוא הוצג, שלא בצדק, כמי שבגד בתפקידו הדיפלומטי.

את הרקע לכך אפשר היה למצוא במכתב שכתב לי לפני מספר שבועות ועסק בדיון שהתנהל בחודש יולי בוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי בכנסת על מעמד ח'ואלד. "ב־1993 הוכר שבט ח'ואלד כיישוב קבע על ידי משרד הפנים, ומאז הוא עובר שינויים אטיים בליווי מועצה אזורית זבולון, שבתחומה הוא נמצא", כתב ח'אלדי. "אך למרות זאת, עד היום, 24 שנים מאז שהוכר, עדיין סובל ממחסור בתשתיות בסיסיות (ללא דרך גישה; ללא דירים ורפתות; ללא הגדרה/הכרה ברורה של מהות היישוב). זה פוגע בבני היישוב, ביכולתם להתפרנס ואף מעכב את השתלבותם בחברה הישראלית המודרנית".

"במשך שנים בני ח'ואלד התלוננו, התחננו, פנו למועצה ובעזרתה גם לגורמים אחרים רלוונטיים... אך כלום לא התקדם... בעוד שמטרת ההכרה ביישוב, כפי שבאה בתוכנית המתאר שאושרה לו ב־1997 הייתה פיתוח יישוב כפרי עבור בני שבט ח'ואלד ופזורותיו... למעשה כמעט שאין הלימה למציאות. היחס אליו הוא כאל יישוב עירוני לכל דבר. וגרוע מכל, העובדה שמינהל מקרקעי ישראל והמועצה האזורית משווקים מגרשי בנייה גם לאזרחים שאינם בני שבט ח'ואלד, ואף אינם בדואים. כך, למשל, קרה שסוחר קרקעות ערבי זכה במגרש (והצעתו הועדפה על חיילים משוחררים שבילו שנים במוצבי צה"ל בדרום לבנון ובגוש קטיף)".

"עצם העובדה שהתקיימה הישיבה הייתה הישג משמעותי", מוסיף ח'אלדי, "הושגה התקדמות משמעותית בתחומים בסיסיים החיוניים לפיתוח היישוב, אם כי עדיין יש דרך בירוקרטית ארוכה: להעביר תקציב הדרוש לסלילת דרך הגישה, עיכוב סגירת טיפת חלב ביישוב, בדיקה יסודית של רשות מקרקעי ישראל לשווק מגרשים לבני יישוב, הכנת תוכנית מתאר חדשה שתענה על צורכי האוכלוסייה, כאוכלוסייה בדואית של מגדלי צאן".

לדברי ח'אלדי, הדיון וסיפורו של שבט ח'ואלד חושף סוגיה כואבת ורחבה יותר של האוכלוסייה הבדואית בצפון. "בניגוד לבדואים בדרום, מעט מסופר על האוכלוסייה הבדואית בצפון", הוא אומר. "למעשה מדובר בקהילה קטנה יותר, בת כ־55־60 אלף איש, המשתייכת לכ־28 שבטים, המתגוררים ב־20 יישובי קבע. סיפורם של הבדואים בצפון, שהגיעו לגליל במאה ה־19 במהלך השלטון העות'מאני, למעשה שזור בסיפור הקמת המדינה. הבדואים בצפון בנו קשרי ידידות עם חלוצי המתיישבים היהודים, ואף לחמו לצדם נגד המשטרה הבריטית ונגד קבוצות לאום ערביות. כך עוצב מעמדם לימים כאוכלוסייה ישראלית".