המדיניות הישראלית כלפי סוריה במשבר גדול. איראן מעמיקה את מעורבותה מעבר לגבול, ולהערכת גורמי מודיעין בכירים, בתוך זמן לא רב יגיעו לסוריה אלפי חיילים וקצינים ממשמרות המהפכה, שישתתפו בקרבות כדי למגר את דאע"ש במזרח המדינה. הם יצטרפו לכ־1,500 היועצים הצבאיים שכבר פועלים בסוריה זה שנים.
כדי למזער את נזקי המגמה פועלת ישראל בשבוע האחרון בשתי חזיתות: ראשית, משלחת בהרכב המודיעיני הבכיר ביותר נשלחה לוושינגטון. השתתפו בה ראש המוסד יוסי כהן, ראש אגף המודיעין בצה"ל (אמ"ן) אלוף הרצי הלוי וראש האגף המדיני־ביטחוני במשרד הביטחון, זוהר פלטי, שבעברו היה ראש זירת טרור באמ"ן ובמוסד ואחר כך ראש אגף המודיעין במוסד. במקביל, בצעד שמעיד עד כמה חוששים בישראל מההתפתחויות, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו לטוס ביום רביעי לסוצ'י, לפגישה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לנתניהו התלוו יוסי כהן וראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) מאיר בן שבת, שזה עתה נכנס לתפקידו, ובכך השביתו את חופשת הקיץ של פוטין במעון הנופש שלו.
שתי הנסיעות מעידות על הדחיפות, שלא לומר פאניקה, שאוחזת בממשלת ישראל ובקהילת המודיעין והביטחון אל מול השינויים הדרמטיים המתחוללים בסוריה. ישראל רואה את המראות, שומעת את הקולות, ויודעת שמרחב ההשפעה שלה מצומצם ומוגבל ביותר. מקור ישראלי יודע דבר הגדיר את המפגש בוושינגטון עם בכירי המועצה לביטחון לאומי, הפנטגון וקהילת המודיעין האמריקאית, כמו "השתתפות בהלוויה" או "ניחום אבלים", אבל בהיפוך תפקידים: המנחמים היו האמריקאים, האבלים הם הישראלים, וההלוויה הייתה טקס קבורת המדיניות האמריקאית בסוריה.
נכון שממשל טראמפ שותף לדאגות ישראל. הבית הלבן מבין שאיראן היא אויב, ויעידו על כך איומי הנשיא לבטל את הסכם הגרעין עם טהרן שזה עתה מלאו שנתיים לחתימתו, ובמקביל גם מתקיימים דיונים להרחיב את העיצומים על איראן, בשל המשך פיתוח תוכנית הטילים שלה. הסכם הגרעין אומנם אינו אוסר במפורש על איראן לפתח טילים, אך מדובר בעבירות על החלטות מועצת הביטחון.
אגב, בהקשר של תוכנית הטילים כדאי לשים לב להישגיה של קוריאה הצפונית להגדיל את טווח הטילים שלה ולמזער את ראש החץ הגרעיני שהטילים יכולים לשאת. אומנם קוריאה הצפונית אינה מסייעת לתוכנית הגרעין של איראן כפי שסייעה לסוריה, אך זה שנים היא משתפת פעולה עם איראן ועוזרת לה בתחום פיתוח הטילים. צריך להביא בחשבון שפיונגיאנג כבר חולקת את היכולת הטילית שלה עם טהרן, תמורת תשלום כספי נכבד או אספקת נפט או שניהם.
אבל למרות עוינותו של ממשל טראמפ, מטרת המעורבות האמריקאית בסוריה לא הייתה בלימת איראן. תכליתה הייתה אחת בלבד: להביס את דאע"ש. המשימה הזו מושגת, וארה"ב עושה את דרכה החוצה. היא ביטלה לאחרונה את תוכנית הסיוע של ה־CIA שהסתכמה במיליארדי דולרים לארגוני המורדים הפרו־מערביים, לאחר שהגיעה למסקנה כי זו נכשלה. ארגוני המורדים זכו להדרכה ולאימונים, קיבלו אספקת נשק (שחלקו נמכר לארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים, כמו שלוחת אל־קאעידה, ואפילו מצא דרכו לדאע"ש), אך נכשלו במשימת הלחימה נגד משטרו של בשאר אסד.
כל עוד טראמפ לא מבצע פניית פרסה, כמו שהוא עושה עתה באפגניסטן, ארה"ב משלימה כנראה עם כך שאסד יישאר בשלטון, והיא גם נותנת ידה להשגת הסכמים להפסקת אש בחלקים שונים של סוריה. הסכם כזה הושג לאחרונה לא הרחק ממשולש הגבולות עם ירדן וישראל.
ישראל החליטה לנסות להשפיע על ההסכם בלי להיות מעורבת במגעים, שבהם השתתפו נציגים אמריקאים, רוסים וירדנים. לפני כמה שבועות, בפגישה עם כתבים צבאיים, שאלתי את שר הביטחון אביגדור ליברמן אם היעדרות ישראל מהדיונים לא פגעה באינטרסים חיוניים שלה. ליברמן השיב בשלילה והסביר כי יש לישראל ערוצים להעביר לגורמים הנוגעים בדבר את עמדותיה ואת קוויה האדומים. ואכן, ישראל טרחה להבהיר ולהעביר את דרישותיה. אך זה לא כל כך עוזר. אומנם אי אפשר לקבוע בוודאות כי אילו נציגי ישראל היו משתתפים בשיחות, גם אם נוכחותם הייתה חשאית, ההסכם היה טוב יותר. אבל צריך היה לנסות, וזה לא נעשה.
מגפיים על הקרקע
בהסכם הפסקת האש בדרום סוריה אין זכר לדרישת ישראל שחיילים איראנים או לוחמי חיזבאללה או אנשי המיליציות השיעיות האחרות לא יתקרבו לגבול ברמת הגולן. כבר עתה, כפי שכבר פורסם במדור זה, יש כ־300 אנשי חיזבאללה לובשי מדים המסתובבים עם כלי נשקם במחנות של צבא אסד, במרחק של בין 5 ל־20 ק"מ מהגבול.
ישראל ממשיכה ללחוץ על רוסיה וארה"ב (עם ירדן, בת ברית אסטרטגית, אין לה בעיה והיא רואה עמה עין בעין) על מנת להרחיק את אנשי חיזבאללה ולמנוע מהאיראנים ומהמיליציות השיעיות להגיע לקרבת הגבול. זו המטרה העיקרית לנסיעות של נתניהו לסוצ'י ושל בכירי המודיעין לוושינגטון.
אך גם אם תצליח במשימתה זו, עדיין ייוותרו סוגיות קשות ונוקבות. לא ברור מה המשמעות של "להרחיק" נוכחות איראנית־חיזבאללה־שיעית מגבול ישראל. האם הכוונה רק לגבי כוח אדם? ומה לגבי התשתיות? בכל מקום שאליו מגיעים כוחות צבא ניתן להעריך שהם מקימים בסיסים עם ציוד ומכשור מתקדם ומתקינים בהם מערכות לוגיסטיות ומודיעיניות של אמצעי תצפית והאזנה ומכ"מים. האם תצליח ישראל לסלקן מהגבול כחלק מהרחקת הנוכחות האיראנית?
עם או בלי הציוד המודיעיני, גם אם בסופו של דבר לא תהיה נוכחות ליד רמת הגולן, המעורבות האיראנית היא עובדה כמעט מוגמרת. ברגע שארה"ב החליטה לוותר על סוריה, היא הותירה אותה כאזור השפעה רוסי.
עד לאחרונה סוריה נחלקה בפועל לשני מרחבים, שבהם פעלו כוחות המורדים למיניהם מול אסד. המרחב המערבי (דמשק ואזור החוף - המובלעת העלווית) והמרחב המזרחי בואכה גבול עיראק (שבו פעלו ופועלים בעיקר אנשי דאע"ש). בין שני המרחבים לא היו נקודות השקה. כל זה השתנה. אסד, בעזרת הסיוע הרוסי המסיבי, בעיקר ההפצצות מהאוויר, הצליח לייצב את מעמדו, שהולך ומתחזק. בחודשים האחרונים הצליח צבא המשטר להגדיל את השטחים שבשליטתו פי שניים וחצי.
חלקים גדולים מא־ראקה, בצפון־מזרח המדינה, שהוכרזה בזמנו כבירת הח'ליפות של דאע"ש, נכבשו כבר בידי כוחות של המורדים בהנהגת הכורדים, ואלה ממשיכים ליהנות מגיבוי אווירי של ארה"ב ושל יועצים של הכוחות המיוחדים שלה ביבשה. א־ראקה למעשה מכותרת. ואף שלכוחות הכורדים לא אצה הדרך, מחשש שיספגו אבידות קשות מדי, תוך חודשים ספורים היא תיכבש.
לפי הקרבות ניתן להעריך שמפקדת דאע"ש כבר אינה יושבת בא־ראקה אלא ממוקמת דרומית־מזרחית משם, במרחבים בנויים בעמק הפרת. עם זאת, אותם גורמי מודיעין אינם יודעים לומר מי המנהיג החדש של דאע"ש שהחליף את מייסד הארגון, "הח'ליף" אבו בכר אל־בגדדי, שנהרג באחת התקיפות האוויריות, ככל הנראה של חיל האוויר הרוסי.
אף שהכנסותיו של דאע"ש פחתו באופן ניכר, עדיין יש לו תזרים מזומנים, בעיקר מבארות המפיקות נפט, המוברח ונמכר בעיקר לסוחרים פרטיים בעיראק. הארגון גם מתעקש להמשיך לקיים סוג של משילות באזורים שבשליטתו. ההכנסות מאפשרות לו גם לקיים יכולת צבאית מסוימת. מספר פעיליו, סייעניו ולוחמיו של הארגון הולך וקטן, אך עדיין יש לו כמה אלפי לוחמים שמוכנים להמשיך להילחם.
במיוחד נכון הדבר באזור אל־כיאם, מעבר הגבול עם עיראק, שנשאר אזור מורדים חזק מאוד. לפי הערכות במודיעין הישראלי, יידרשו עוד חודשים ארוכים של לחימה קדחתנית כדי לחסל את אחיזת דאע"ש בשטח זה. ולפי אותה הערכה, צבא סוריה מותש, יכולותיו מוגבלות והוא מתוח עד לקצהו. זו הסיבה לכך שעד היום הם נזקקו לכ־20,000 אנשי המיליציות השיעיות, שכירי חרב, מפקיסטן, אפגניסטן ועיראק שאיראן ארגנה. זאת נוסף לחיזבאללה, שהפעיל בסוריה כוחות צבאיים סדירים ומאומנים ונשא בנטל העיקרי של הלחימה.
לפי אותה הערכת מודיעין, במערכה על המזרח משטר אסד לא יוכל להסתפק במיליציות השיעיות. ולכן לא יהיה מנוס מכניסה מאסיבית של כוחות איראניים מאומנים עם תורת לחימה מסודרת - משמרות המהפכה - שימשיכו להיעזר בסיוע האווירי של רוסיה. "המגפיים על קרקע" של רוסיה הם השיעים והאיראנים.
ירושת אובמה
מכל הסיבות האלה, הנוכחות האיראנית והשפעתה בסוריה רק ילכו ויגברו. לפחות כל עוד תימשך המדיניות הרוסית לבסס ולייצב את משטר אסד ולהחזירו לשלוט בכל סוריה או לפחות במרביתה. בשש וחצי שנות מלחמת האזרחים נקבע כבר כלל אחד ברור: בכל מקום שבו יש לחימה בסוריה יש ציר איראני־שיעי. לישראל יהיה קשה למנוע התפתחות זו, שמשמעותה לא רק גשר אווירי מאיראן לסוריה, כפי שהיה עד כה, אלא גם ציר יבשתי (סהר שיעי) ממנה דרך עיראק, לסוריה ולבנון.
במערכת הביטחון והמודיעין מאשימים במצב את הממשל האמריקאי הקודם של הנשיא ברק אובמה. הם רואים במדיניות של "הובלה מרחוק" את שורש כל הרע בירידת קרנה של ארה"ב במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט. אובמה השתמש בביטוי כדי לבטא את מדיניותו במלחמת האזרחים בלוב, אך גופי המחקר באמ"ן ובמוסד מחילים אותו גם על סוריה. מבחינת גופי ההערכה בישראל, טראמפ רק ירש מקודמו את המציאות הקשה. אבל לא רק שהנהי והקיטורים על ממשל אובמה לא יסייעו לשנותה, אלא שגם ישראל יכולה לשאת חלקית באחריות למצב. לא רק בגלל היעדרותה מהשיחות על הפסקת האש, אלא בעיקר בגלל גישתה מהיום הראשון למלחמת האזרחים בסוריה.
ישראל גיבשה מדיניות של אי־התערבות וניצול הזדמנויות. היא קבעה לעצמה כמה קווים אדומים והבהירה אותם גם לגורמים המעורבים בסוריה: שמירה בכל מחיר על השקט, כולל שיתוף פעולה וסיוע הומניטרי לארגוני מורדים בקרבת הגבול. היא הקפידה להגיב בכל מקרה (גם אם זה קרה בשוגג - "זליגת" ירי) על פגיעה בריבונותה וראתה במשטר אסד כתובת לתגובתה, גם אם הירי בוצע על ידי ארגוני מורדים. היא עשתה הכל, כולל תקיפות מהאוויר וחיסולים מיוחסים, כדי למנוע ניסיונות של חיזבאללה ואיראן להקים תשתיות טרור בקרבת הגבול. והיא תקפה משלוחי נשק שיצאו מאיראן דרך סוריה לחיזבאללה.
עם סיום תפקידו קיבל מפקד חיל האוויר הפורש אלוף אמיר אשל מתנת פרידה מהממונים עליו. הוא הוסמך לחשוף סוד, שעד אז פורסם תחת המנטרה "לפי פרסומים זרים". אשל גילה בראיונות ל"הארץ" ולערוץ 2 כי חיל האוויר תקף בסוריה בשנות המלחמה כמאה פעמים. ככה זה במדינה שלכאורה מקדשת את הביטחון, אך בפועל נושאת את שם הביטחון לשווא ומשתמשת בצנזורה כתירוץ לפגיעה בחופש העיתונות.
במבט לאחור היה הרבה היגיון במדיניות הישראלית. אך אפשר גם לטעון כי האסטרטגיה הישראלית כלפי סוריה הפכה בסופו של דבר לטקטיקה. מטרתה הייתה להרוויח זמן, וזמן היא אכן הרוויחה. אך חלק מיעדיה לא הושגו. אסד נשאר בשלטון וכבר השבוע הזכיר בנאומו כי לא שכח שרמת הגולן היא שטח כבוש. חיזבאללה הקיז דם רב ואיבד כ־2,000 ממיטב לוחמיו ועוד כ־6,000 פצועים, אך הוא גם יוצא עם ניסיון קרבי רב, שיוכל בבוא היום להשתמש בו נגד ישראל. ולמרות מאה התקיפות שבהן התגאה מפקד חיל האוויר, מלאי הטילים של חיזבאללה, ובמיוחד הדיוק שלהם, לא קטן.
המלחמה בין ישראל לחיזבאללה עדיין רחוקה ואינה נראית באופק. אך לישראל יש בהחלט סיבה לדאגה. חיזבאללה ואיראן חותרים להפוך את סוריה לבסיס פעולה לפתיחת חזית שנייה, נוסף על לבנון, ביום פקודה שעליו הם יחליטו. מול מציאות חדשה זו תצטרך ישראל לגבש אסטרטגיה חדשה. במרכזה היכולת הצבאית שלה וההרתעה, שעד היום, יותר מ־11 שנים, מונעות מלחמה בלבנון. ישראל יכולה לגבות מחיר כבד מאיראן ומחיזבאללה אם יחממו את הגבול, והיא יכולה וגם צריכה להדק את קשריה עם המיעוטים הכורדים והדרוזים בסוריה. בקיצור, המצב החדש המתהווה בסוריה יכול גם לייצר הזדמנויות לישראל.